הגשם התחיל פתאום — חזק, קר, סתווי. הכבישים השחירו, אנשים הסתתרו מתחת למטריות, האוטובוסים והמיניבוסים נסעו לאט מהרגיל. מריה עמדה בתחנה, מחבקת את התיק והצעיף אליה. היא איחרה לעבודה — הבת שלה הרגישה לא טוב בבוקר, והיא נאלצה להישאר איתה זמן רב יותר. עכשיו מיהרה, לחוצה ורטובה מהגשם השוטף.
כשהמיניבוס הגיע, מריה נשמה לרווחה. הוא היה כמעט מלא, אבל נמצא מקום אחד פנוי. היא שלפה שטר והושיטה לנהג.
— תעביר בבקשה, קו עשרים וחמש, — אמרה בשקט.
הנהג — גבר חסון בשנות הארבעים לחייו, בעל פנים קשות ומבט עייף — זרק בכעס:
— אין לך כסף קטן? אין לי עודף, כל יום אותו סיפור!
— סליחה, זה כל מה שיש לי… — גמגמה מריה.
— אז תצאי ותחליפי, — אמר בקרירות, מבלי להביט בה.
— אבל יורד גשם… — אמרה בלחש.
— אז מה? אני עובד, לא צדקה!
מישהו גיחך. מישהו אחר הסיט מבטו. אף אחד לא אמר מילה.
הנהג עצר בחדות ברמזור הבא.
— צאי! אל תעכבי את האנשים.
מריה הורידה מבט, קמה בשתיקה, הודתה ויצאה אל הגשם. המעיל שלה נרטב מיד, שערה נדבק לפניה. היא הלכה בצד הדרך עד שאורות המיניבוס נעלמו מעבר לעיקול.
הנהג מלמל משהו, הגביר את המוזיקה ונסע הלאה. הוא לא שם לב שממסלול סמוך הגיעה מכונית — רכב שטח שחור עם צ'קלקה. המכונית השתוותה באיטיות למיניבוס.
בתחנה הבאה ראה הנהג איש במדים עומד ממש בגשם. הגבר ניגש לדלת והראה תעודה.
— אתה זה שהורדת עכשיו אישה בגשם? — שאל בשקט.
— מה זה עניינך? — זרק הנהג בכעס.
— זו אמא שלי, — ענה האיש.
דממה השתררה במיניבוס. אפילו הרדיו השתתק. הנהג החוויר, עיניו התרוצצו. הוא רצה לומר משהו, אבל האיש כבר הסתובב.
— היא לא הייתה אומרת לך כלום, — אמר, — אבל אני אומר: לפעמים מעשה אחד מגלה מי אתה באמת.
הוא הלך מבלי לחכות לתשובה. הנהג ישב זמן רב, מבלי להניע. בחוץ הגשם המשיך לרדת, כאילו ניסה לשטוף אשמה של מישהו.
ומריה באותו רגע כבר צעדה הביתה, עדיין רועדת מקור — אבל עם חמימות בלב. כי מישהו בכל זאת הלך אחריה.
