זה היה יום קיץ חמים, הכביש כמעט ריק. ביציאה מעיירה קטנה ישבה אישה מבוגרת לצד הדרך, לפניה ארגז מכוסה במפת רקמה. שלט קטן לצידה הכריז: "ירקות ביתיים. בזול." מכוניות חלפו, חלקן עצרו לקנות מלפפונים או עגבניות.
כשניידת משטרה עצרה לידה, הסבתא נבהלה.
— אני לא אהיה כאן הרבה זמן, בנים, — אמרה בחיפזון. — אני רק צריכה קצת כסף לתרופות.
השוטר הצעיר חייך, הביט בחברו ואמר:
— אל תדאגי, סבתא, לא נקנוס אותך.
בזמן שהם רשמו משהו בפנקס, נשב רוח. המפה שעל הארגז התרוממה ונפלה לקרקע. מתחתיה התגלגל החוצה חפץ עגול וכבד — שלא נראה כמו צנצנת או ירק. אחד השוטרים התכופף, סבר שזה משקולת ישנה, אך כשהרים אותו — החיוך נעלם מפניו.
זה היה כדור מתכת חלוד — מוצק, עם סימנים חרוטים ושריטות עמוקות. האישה החווירה ואחזה בחזה.
— אל תגעו בזה, — אמרה בשקט. — זה ישן… מצאתי את זה מאחורי הבית כשחפרתי בגינה.
השוטרים החליפו מבטים. על פני הכדור נראו סימנים מוזרים — כמו קואורדינטות או מספר סידורי. אחד מהם שלף את מכשיר הקשר:
— מרכז, כאן סיור 22. מצאנו חפץ חשוד, ייתכן פגז ממלחמת העולם.
כעבור עשרים דקות הגיעה יחידת חבלנים. את הסבתא הכניסו לניידת, והאזור נסגר בסרט צהוב. החבלנים הרימו בזהירות את החפץ ואישרו לאחר בדיקה קצרה — זה אמיתי. פגז ארטילרי ממלחמת העולם השנייה, שעדיין מסוכן.
האישה בכתה, מביטה בארגז הירקות שלה:
— אלוהים, חשבתי שזה רק אבן…
לאחר הבדיקה התברר כי מאחורי ביתה עברה פעם תעלת לחימה ישנה. הפגז שכב באדמה יותר משבעים שנה — עד שנמצא בידיה.
כשנשמע "סוף אירוע", השוטר הצעיר עזר לה לאסוף את חפציה. הוא שלף שטר מכיסו והניח על הארגז.
— לתרופות, כמו שהבטחתי, — אמר.
הסבתא חייכה בעדינות ואמרה:
— תודה, בני. מי היה מאמין שירקות יכולים לפעמים כמעט לעלות בחיים.
