בהתחלה חשבו שזו בדיחה.
וידאו הופיע בצ׳אט העירוני — מצילום מצלמות האבטחה.
בסרטון — סוסה. רגילה, בצבע חום. היא עמדה ליד המעלית בקומה השביעית של בניין מגורים, טופפה קלות בפרסות והביטה בדלת, כאילו חיכתה למישהו.
יש שכתבו שזה פוטושופ. אחרים — פרסומת ויראלית.
אבל אז ראו אותה שוב.
באותו ערב, באותה קומה. עמדה בשקט, כאילו ידעה בדיוק למה היא שם.
אחרי כמה ימים החלטתי לבדוק בעצמי. אני גר בקומה החמישית.
עליתי למעלה. המסדרון הדיף ריח של לחות, המנורות ריצדו. ואכן — סימנים. עקבות אמיתיים של פרסות. רטובות, מוטבעות בלינולאום.
ועל הקיר — פתק: “אל תפחדו. היא מחכה.”
השכנים לחשו: “אולי ברחה מחווה? אולי מישהו מחזיק אותה בעליית הגג?”
אבל אף אחד לא שמע דבר — רק צעדים. קצביים, שקטים.
לילה אחד התעוררתי מצעדים חלשים במסדרון.
הצצתי החוצה: באור העמום נראה צל. רעמתה זהרה קלות באור המנורה. היא עצרה מול דלת דירה 73, הביטה בה זמן קצר, ואז חזרה לאט לכיוון המעלית.
למחרת כבר לא יכולתי להתאפק.
דפקתי על דלת 73.
אישה מבוגרת פתחה, ידיה רעדו, עיניה חמות.
שאלתי אם ראתה… סוסה.
היא השתתקה, ואז חייכה:
— כנראה שזו שלי.
התברר שבתה עבדה עם סוסים, ונהרגה לפני שלוש שנים באורווה מחוץ לעיר.
מאז האישה חיה כאן לבד.
“בכל ערב אני שומעת פרסות מעבר לדלת,” אמרה בלחש. “אני לא מפחדת. היא פשוט חוזרת הביתה.”
מאז לא ראיתי שוב את הסוסה.
אבל לפעמים, כשאני עובר ליד הקומה השביעית, אני מריח חציר ואוויר קר.
ואם מקשיבים היטב — אפשר לשמוע צעדים.
איטיים, יציבים — כאילו מישהו עדיין מחפש את זו שמחכה מאחורי הדלת.
