הוא גר בבית ישן בקצה העיר.
דירה קטנה בקומת הקרקע, קירות מתקלפים, חלונות עץ, ריח של תה ישן וספרים.
כל בוקר ראו אותו השכנים — לבוש מעיל אפור וכובע צמר.
בדיוק בשבע בבוקר היה יוצא לחצר, מתיישב על הספסל, מניח לידו חתיכת לחם, ומביט לשמיים.
— מוזר, — אמרו האנשים. — למה הוא עושה את זה?
יש שצחקו, יש שהתעלמו.
אבל הוא המשיך. יום אחר יום. בחורף, בקיץ, בגשם.
מעולם לא הסביר — רק הניח את הלחם בשקט והלך.
בוקר אחד ניגשה אליו שכנה מהבניין הסמוך.
— סליחה, למה אתה מביא לחם כל יום? — שאלה.
הוא חייך.
— בשביל הציפורים, — ענה בפשטות.
אבל למחרת, כשהביטה שוב מהחלון, ראתה שהלחם לא היה על הספסל — אלא על ספסל קטן ליד מגרש המשחקים, שם נהגה לשחק נכדתו.
מאוחר יותר גילו השכנים שהילדה נהרגה בתאונה לפני שנה.
כל יום היו יוצאים יחד להאכיל יונים. מאז — הוא בא לבד.
היום בבוקר כבר אין לחם על הספסל — הציפורים אוכלות אותו.
אבל תמיד יש שם מישהו שמשאיר חתיכה חדשה.
