כאשר לאִמה של לנה החלו בעיות בריאות, היא שכרה מטפלת. אישה צעירה בשם מרינה נראתה מושלמת: רגועה, מסודרת, בקול רך.
לנה גרה בעיר אחרת והגיעה רק בסופי שבוע. בכל פעם מרינה קיבלה אותה בדוחות מסודרים, הכול היה נקי ומאורגן — אבל לנה הרגישה שמשהו לא רגוע בלבה.
יום אחד הסתיימה ישיבה מוקדם, ולנה החליטה להפתיע — להגיע בלי להודיע.
היא פתחה את הדלת — ונעצרה.
במטבח ישבה אִמהּ — מחייכת, עם כוס תה בידה — ולצִדה גבר.
זר.
הוא קרא לה עיתון בקול ומזג תה, כאילו עשה זאת כל חייו.
לנה שאלה בהיסוס:
— סליחה, מי אתה?
הגבר הסתובב.
— אני… רק שכן. עוזר כשאני יכול.
באותו רגע יצאה מרינה מהחדר — והכול התבהר.
היא לא הייתה רק מטפלת. היא הייתה בתו של הגבר הזה — אלמן שגר בשכנות.
הוא היה מגיע בכל יום כשהיא יצאה לקניות. בתחילה רק לעזור — ואז נשאר, למען האישה שעליה באמת רצה לדאוג.
לנה התיישבה. אִמהּ חייכה:
— חשבתי שיום אחד תשימי לב. הוא קורא לי את אותו עיתון שאביך היה קורא פעם.
מאותו יום לנה התחילה לבוא לעיתים קרובות יותר.
היא כבר לא ראתה עצב בבית הישן ההוא. רק חמימות. והבנה שלפעמים, דאגה — איננה עבודה, אלא הזדמנות שנייה לאושר.
