הבית התעורר לאט.
קודם — צליל הקומקום. אחר כך — נקישות המתגים. ואז — צחוק של ילד, כמו ציפור שעוד לא למדה לעוף.
ובין כל זה — מיי, כלבה גדולה וזהובה, שחיה בבית כבר שמונה שנים וידעה הכול טוב מכולם.
היא פתחה את עיניה לפני הצלצולים.
צעדה בשקט במסדרון, בדקה — האם התינוק נושם, האם השמיכה לא נפלה.
ואז התיישבה ליד המיטה, כמו שומרת על שערי החלום.
האמא נהגה לומר בחיוך:
— לולא היא, כנראה שהייתי משתגעת.
מיי באמת הייתה מטפלת. רק בלי מילים.
היא ידעה להרגיש — מתי הילד עומד לבכות, מתי יש לו חום, מתי הוא רק צריך להניח את הראש על ברכיה — ואז הכול עובר.
יום אחד, בחורף, כשהסופה יללה בחוץ, הילד חלה. החום עלה, האם התרוצצה בין בית המרקחת למדחום, ומיי לא זזה ממנו לרגע.
בלילה, כשהאישה נרדמה מעייפות, הכלבה לפתע קמה והחלה ליילל בשקט, דוחפת את הדלת באפה.
היא הובילה את בעלתיה אל העריסה. הילד נשם בקושי.
האמבולנס הגיע בזמן. אחר כך אמרו הרופאים: עוד קצת — וזה היה מאוחר מדי.
מאז, כל בוקר, האם מלטפת את ראשה של מיי ולוחשת:
— תודה, מטפלת שלי.
אבל יום אחד, כעבור כמה שנים, כשהילד כבר היה תלמיד, הוא שאל:
— אמא, איך מיי ידעה שאני חולה?
האישה חייכה, אך לא ענתה. כי אף אחד לא ידע.
לא הווטרינרים, לא הרופאים, ולא היא עצמה.
ואולי כך פועלת האהבה — היא מרגישה הכול לפני שהשכל מספיק להבין.
