כשהצוות הגיע לבית הקטן בפרברים, השכנים כבר התאספו בחוץ, לוחשים ומצביעים לעבר הווילונות הדהויים. חודשים אנשים ידעו שהאיש שבפנים כמעט ואינו יוצא. לא ראו אותו במכולת המקומית כבר יותר משנה, וכאשר שליחים דפקו בדלתו, הם לרוב השאירו שקיות אוכל ונמלטו בלי לשאול שאלות.
האמת הייתה גרועה הרבה יותר מהשמועות.
האיש שקל כל כך הרבה עד שכבר לא הצליח לעבור בדלת. לכוד בביתו, הוא חי בחדר אחד, תלוי במשלוחים ובטוב לבם של קרובי משפחה רחוקים. הוא לא יצא מהבית יותר משלוש שנים. כאשר הרופאים החליטו שעליו להתאשפז בדחיפות, הם הבינו שאין דרך להוציא אותו.
אז הפועלים עשו את הבלתי נתפס: הם הביאו פטישים ומסורים והחלו להרוס אחד הקירות.
השכנים נדהמו כשנשאר רק ענן אבק. לאט־לאט הקיר קרס, ולראשונה זה שנים חדר אור שמש אל החדר החשוך שבו ישב. הוא הרים את ידו כדי להגן על עיניו וניסה לחייך. אבל ההלם האמיתי לא היה גודלו — אלא מה שמצאו בפנים.
החדר היה מלא בערימות של מחברות, מאות מהן, מסודרות לאורך הקירות כמו מבצר. חלקן היו קשורות בחוט, אחרות פזורות על הרצפה. אחד הפועלים הרים מחברת ופתח אותה.
כל עמוד היה מלא בכתב יד. שירים, סיפורים, רישומים, אפילו רומנים שלמים — כולם כתובים בשורות מסודרות ומדויקות. האיש, שהעולם שכח ממנו, בנה לעצמו יקום שלם בין ארבעת הקירות הללו.
הרופאים באו להציל את גופו — אבל מצאו נשמה שלא הפסיקה להילחם. השכנים, שבעבר ריחמו עליו או לעגו לו, עמדו כעת המומים כאשר עמוד אחר עמוד חשף אדם בעל דמיון עצום — מישהו שחי אלף חיים על הנייר, בעוד עולמו שלו הלך והצטמצם סביבו.
כשבסופו של דבר האמבולנס נשא אותו משם, אחד המחלצים לחש את מה שכולם חשבו:
"הוא לא היה כלוא רק בבית הזה. הוא היה כלוא בתוך עצמו. וכל הזמן הזה — הוא כתב את דרכו החוצה."
