החגיגה נמשכה כבר כמה שעות. מוזיקה, צחוק, צלילי כוסות מתנגשות.
הארולד ישב בצד, ליד החלון. ורד לבן נעוץ בז’קט שלו, ידו רעדה כשהרים את הכוס אל שפתיו. הוא לא ידע של מי החתונה, לא זיהה את הפנים, לא הבין מדוע כולם כל כך יפים ושמחים.
אבל הוא הרגיש — זה יום חשוב.
מדי פעם ניגש אליו מישהו, אמר מילה חמה, נגע בכתפו. הוא הנהן, חייך, אבל בפנים היה ריק — כמו חדר שלא גרו בו שנים.
על הבמה עמדה צעירה בשמלה לבנה. שערה זהר כמו קרני שמש, ידיה רעדו מהתרגשות. היא דיברה על אהבה, על בית, על משפחה.
הארולד הביט בה וחשב: כמה שהיא יפה.
כשניגשה אליו אישה בגיל העמידה ולחשה:
— אבא, זו אלי. הנכדה שלך. היא מתחתנת היום,
הוא חייך בנימוס, כאילו השם הזה לא אמר לו דבר.
— אלי… שם יפה.
הוא הסיט את מבטו חזרה אל החלון. בחוץ — אורות, גן לילה ריחני, ניחוח יסמין. הכול היטשטש.
הוא שמע את המוזיקה, אך לא הבין את המשמעות. העולם היה מעורפל, כמו תמונה ישנה שממנה נמחקו הפנים.
ואז התחילו הריקודים. אנשים הסתובבו, צחקו, חלקם בכו. אלי חלפה על פניו, נעצרה.
התיישבה לידו, אחזה בעדינות בידו.
— תודה שבאת, סבא.
הוא הביט בה.
— אני לא בטוח… שאני צריך להיות כאן, — אמר בשקט.
— אתה כן, — חייכה. — תמיד היית איתי.
קולה היה רך, מוכר. כמו מנגינה מזמן אחר.
ופתאום — כמו הבזק של אור — הוא נזכר:
שלג רטוב, כפפות קטנות, ילדה מושכת בידו וצוחקת. “מהר, סבא! אני ראשונה לבית!”
חום. קול. צחוק.
הוא הביט שוב באלי — הפעם באמת.
— אלי… קטנה שלי. —
עיניו נצצו, שפתיו רעדו. — גדלת.
היא לא ענתה. רק הניחה את לחייה על שלו.
כעבור רגע הוא שוב הסיט את מבטו. הזיכרון החל לחמוק — מהר, כמו מים בין האצבעות.
אבל הרגע הזה הספיק.
הוא זכר: את השמלה הלבנה, את האור, ואת קולה — שנשמע כאילו הוא קורא לו הביתה.
