היא מצאה אותו אחרי הגשם — קטן, רטוב, עם פרווה דבוקה ועיניים מבולבלות.
מתחת לפח ישן ליד המוסכים משהו זז וילל — ולוסי כרעה.
החתלתול רעד, והיא הרגישה את הרעידה עוברת דרך כפות ידיה היישר ללב.
— שקט, — לחשה. — הכול בסדר. אני לא אגלה לאף אחד.
בבית היה חמים ויבש. וזה מה שהפחיד אותה — אמא שלה לא יכלה לסבול חיות בבית.
״שיישאר ברחוב, שם מקומו״, אמרה תמיד.
אז לוסי החליטה: החתלתול יגור במרפסת. היא תביא קופסה, שמיכה ישנה וקערה. רק עד שיגדל.
הלילות הראשונים היו הקשים ביותר.
החתלתול בכה, חיפש חום. לוסי הבריחה לו חלב, חתיכת נקניק, ישבה לידו וליטפה עד שנרדמה.
כשהרוח יללה בחלונות, כיסתה את הקופסה בצעיף ישן ולחשה:
— תחזיק מעמד, אני איתך.
כל ערב יצאה למרפסת כאילו זה מפגש סודי.
אמא חשבה שהיא עושה שיעורים. אבא — שהיא בטלפון. אף אחד לא ידע שבצד השני של הזכוכית נולד לה עולם חדש, שבו לב אחד מחמם לב אחר.
עם הזמן החתלתול התחזק.
כבר לא הסתתר, ילל בקול, שרט את הקופסה. ואז הגיע הפחד האמיתי — הרעש.
לילה אחד שמעה צעדים. אור במסדרון, דלת המטבח נפתחה חרש.
היא קפאה. אם אמא תגלה — הכול נגמר.
אבל כלום לא קרה. בבוקר הקערה הייתה ריקה.
גם למחרת.
היא חשבה שהוא פשוט אוכל יותר, ומילאה כפול.
אבל החלב נעלם גם בלילות שבהם לא יצאה.
אז החליטה לחכות.
בערב, כשכולם ישנו, הסתתרה מאחורי הווילון.
השעות נמתחו.
ופתאום — אור רך מהמטבח, גרירת נעלי בית.
דלת המרפסת נפתחה.
אמא.
בחלוק, עם ספל בידה. עייפה, אבל עדינה.
הניחה את הקערה, כרעה וקראה:
— בוא, קטן. אתה בטח רעב.
החתלתול יצא, התחכך ברגליה, ואמא חייכה.
— אל תפחד. אני יודעת שאתה כאן לא במקרה.
לוסי עצרה את נשימתה, ליבה פעם חזק מהרוח שבחוץ.
אמא הרימה את ראשה, כאילו הרגישה, אבל לא אמרה דבר. ליטפה את החתלתול, קמה, וסגרה את הדלת.
בבוקר לוסי לא יכלה יותר.
היא נכנסה למטבח עם החתלתול בידיים. אמא כבר בישלה דייסת שיבולת שועל.
— אמא…
— כן, מתוקה?
— רציתי להגיד… — היא היססה.
— לא צריך, — אמרה אמא בשקט. — אני יודעת כבר מזמן.
וחייכה חיוך שבו הייתה יותר אהבה מכל רשות.
מאז החתלתול גר בבית. לא במרפסת, לא בסתר — באמת.
אמא קראה לו ״התינוק שלנו״, אבא התלונן בשביל הצורה, אבל כל ערב נתן לו חתיכת נקניק.
ולוסי לפעמים עדיין קמה בלילה לבדוק שלא קר לו.
ובכל פעם שהביטה בו ישן, חשבה: יש סודות שנולדים מפחד — אבל מסתיימים באהבה.
