כשהקטנה סופי הייתה בת שלוש, היא פיתחה הרגל מוזר. כל אחר צהריים היא הייתה יושבת ברגליים משוכלות על הרצפה בחדרה ומדברת ברכות אל הקיר. בהתחלה, אמה חשבה שזה חמוד — אחרי הכל, לילדים יש חברים דמיוניים. אבל סופי לא העמידה פנים. היא הייתה עוצרת, מטה את ראשה ומנהנת, כאילו מישהו באמת עונה לה.
"איך קוראים לחבר שלך?" שאלה אמה פעם, בניסיון לשחק איתה. סופי חייכה ולחשה, "אין לו שם. הוא רק אומר שהוא גר כאן."
התשובה גרמה לה לצמרמורת. הבית היה ישן, עם קורות חורקות ומרתף שאף אחד לא אהב להיכנס אליו. אבל היא התעלמה מכך כמדמיון ילדותי. עד הלילה שבו אמה של סופי שמעה אותה במקרה.
היא עצרה מחוץ לדלת, סקרנית, כששמעה את בתה מצחקקת — ואז קול נוסף. חלש. נמוך. לא שלה. היא פתחה את הדלת בבת אחת, אבל החדר היה ריק מלבד סופי, שהרימה מבט תמים ואמרה, "הפחדת אותו."
מאותו לילה, דברים מוזרים החלו לקרות. צעצועים נמצאו מסודרים בקפידה על הקיר, אף שסופי התעקשה שלא נגעה בהם. בציורי הצביעה שלה הופיעו ציורים — לא של נסיכות או טירות, אלא של צורות ועיניים כהות. וכששאלו אותה, סופי תמיד משכה בכתפיה ואמרה: "הוא עזר לי לצייר אותם".
נקודת השבר הגיעה בערב אחד, כשאימה של סופי השכיבה אותה במיטה. היא נישקה את מצחה, כיבתה את האור והחלה לסגור את הדלת. ואז היא שמעה את זה — ברור כשמש.
קול. מתוך הקיר.
"לילה טוב, סופי."
האם קפאה, וכל שערות גופה סמרו. סופי, חצי ישנה, חייכה ולחשה בחזרה, "לילה טוב."
שבוע לאחר מכן הם עזבו את הבית.
אבל לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, סופי עדיין מצמידה את אוזנה לקיר חדרה החדש. מחכה. מקשיבה. ופעם אחת, רק פעם אחת, היא נשבעת ששמעה לחישה קלושה עונה לה.
