גובה — ארבעת אלפים מטרים.
האוויר הריח ממתכת ושמש. אדוארד עמד בפתח המטוס הפתוח, אצבעותיו אחזו ברצועה, ליבו פעם חזק מדי.
המדריך צעק משהו כמו ״מוכן?״, אבל הרוח בלעה את המילים.
הוא הנהן.
וקפץ.
העולם התהפך. הרעש נעלם. נותר רק האוויר — סמיך כמו מים. הקור צרב את פניו, באוזניו צלצל.
הוא נפל. בהתחלה מהר, ואז כאילו לאט יותר. השמש הפכה לקו, האדמה — לכתם ירוק שגדל בכל שנייה.
הוא משך בידית.
פעם אחת.
פעמיים.
כלום.
הפאניקה לא באה מיד. היא עמדה לצידו, מחכה.
הוא משך שוב — לשווא. הרצועה הכתה בכתפו.
האדמה התקרבה, הרעש גבר, הגוף היה כבד וקל בעת ובעונה אחת.
ואז — שקט.
הכול נעצר. האוויר נעשה סמיך, שקוף.
הוא הבין שהוא לא נושם, אך גם לא נחנק.
מולו — אור. חמים, רך, שקט.
הזיכרון חזר, לא בצעקה אלא בלחישה.
הקפיצה הזאת — הוא כבר ראה אותה. פעמים רבות. בחלום.
תמיד אותו דבר: פחד, אוויר, אדמה. ותמיד אותה מחשבה: כל עוד אתה נופל — אתה חי.
הוא חייך.
לא משיגעון — משלווה.
הנפילה הפכה לטיסה. השמיים קיבלו אותו אל חיקם.
ואז התעורר.
זיעה על צווארו, כרית קרה, נשימה קצרה אך חיה.
הוא שכב בחושך והקשיב ללב שחוזר לקצבו.
על השידה — כרטיס לקפיצת מצנח, שנקנה אתמול.
הוא הביט בו זמן רב, בשקט.
ולחש, כאילו משיב לחלום עצמו:
— עוד לא הגיע הזמן.
