זה היה ערב רגיל. אוקטובר, אוויר לח, עלים צהובים דבוקים לאספלט. ארטם חזר הביתה מהעבודה וראה בחניון ליד החנות מכונית שחנתה קרוב מדי לשלו. פורד ישנה, מכוסה אבק, עם שקע כמעט בלתי נראה בדלת. הוא קילל בלבו, אבל במקום להרוס לעצמו את מצב הרוח, הוציא מהתיק דף נייר ועט. "אנא, חנה בזהירות. השארת שריטה", כתב והדביק את הפתק על השמשה.
הוא הלך הביתה ברגל, מקשיב למוזיקה באוזניות. מזג האוויר הבטיח גשם, והעיר כאילו עצרה את נשימתה. נפשו הייתה רגועה — העצבנות הקלה של חיי היומיום התפוגגה במהירות.
בבוקר הוא שוב עבר ליד אותה חנות. משטרה, סרט סימון, אמבולנס. סביב עמדו אנשים, מישהו צילם בטלפון. ארטם עצר. באותו מקום שבו עמד אתמול ה"פורד" המאובק, עמד עכשיו ערימת מתכת. משאית התנגשה במכונית בסביבות חצות.
הוא התקרב. שוטר עצר אותו בתנועה: "אסור, בחור". ארטם הנהן, אבל מבטו נתקע במשהו נוצץ על האספלט הרטוב. מגבון מהשמשה הקדמית, מכופף, ולידו פיסת נייר לבנה. הוא זיהה את כתב היד שלו.
מאוחר יותר נודע לו שהנהג נהרג במקום. בחור צעיר, בערך בגילו. בדו"ח נכתב שהתאונה אירעה רק שעתיים אחרי שארתום השאיר את הפתק.
כמה ימים הוא לא הצליח להוציא את זה מהראש. מי האיש הזה? למה דווקא המכונית הזאת? למה הוא החליט לכתוב משהו במקום פשוט ללכת? בלילות ארטם שכב ער, מדמיין איך הבחור נכנס למכונית, קורא את הפתק ומחייך — אולי מחליט להתנצל בבוקר.
כעבור שבוע הוא חזר לאותו מקום. העלים התרבו, גשם קל טפטף. על האספלט נותרו עקבות גיר — קווי המתאר של המכונית, כתם שמן כהה. הוא הוציא דף חדש וכתב רק שתי שורות:
"סליחה, לא ידעתי".
ושוב הצמיד את הפתק לאותו שפת המדרכה, שם עמד פעם ה"פורד".
וכאשר התרחק והסתובב — הדף כבר נעלם.
