הים נהם, כאילו נשם. האוויר היה סמיך, כבד, ניחוחו מתכת ומלח. אמה צעדה על החול הרטוב, מחזיקה את המצלמה מתחת למעיל. הרוח הכתה מהצד, הגלים ליקקו את שולי הנעליים, והשמיים נראו נמוכים מדי — כאילו רצו למחוץ אותה.
היא ידעה שהסערה תתחיל תוך עשר דקות. וזה בדיוק מה שמשך אותה.
“תמונה מושלמת לא נוצרת בשקט,” היה אביה אומר. הוא היה צלם, ותמיד הלך למקומות שכולם פחדו מהם.
אמה אחזה ברצועת המצלמה, כאילו זו ידו.
הגשם התחיל לפתע. קודם כמה טיפות, ואז קיר של מים. הרוח תלשה את הכובע, שערה נדבק לפניה. היא בקושי ראתה לאן היא הולכת, אבל ידעה — היא חייבת להגיע לקצה הרציף. לשם, אל המגדלור — לבן, עקשן, בלב הסערה.
כל צעד היה מאבק. אצבעותיה קפאו, העדשה כוסתה בטיפות. היא ניגבה אותה בשרוול — לשווא, אבל בעקשנות.
— רק תמונה אחת, — לחשה. — אחת, בשבילו.
קליק. הבזק. ברק קרע את השמיים, לרגע הכול הפך לבן.
גל היכה בה, הפיל אותה ארצה. ברכה נחבטה, המצלמה נתקלה בבטון.
כאב פילח את רגלה, אבל היא קמה — כאילו הגוף לא שמע, אלא משהו עמוק בתוכה ציווה: עוד פעם אחת.
והיא לחצה שוב על הכפתור. בעיוורון, לתוך החשכה.
כשזה נגמר, השמיים הפכו אפורים, עייפים. הים נרגע, קצף התגלגל על החול. אמה הגיעה למכונית, רטובה עד העצמות. הריח בפנים היה של מלח ופלסטיק. היא הפעילה את המצלמה.
המסך הבהב. התמונה הראשונה — כתם לבן. השנייה — חושך וקו אופק מטושטש.
השלישית… לא הראתה דבר. לא מגדלור, לא ים. רק השתקפות — פניה בעדשה, מעוותות על ידי טיפת מים.
הבזקי אור, עיניים, נשימה על הזכוכית.
היא קפאה. פתאום נהיה שקט.
זו לא הייתה תמונה של הסערה.
זו הייתה תמונה של מי שעברה דרכה.
אמה הביטה מבעד לחלון — אל הים, שוב רגוע, כאילו הסערה מעולם לא הייתה.
— תודה, — אמרה בלחש, לא לים — לו לא היה אכפת — אלא לעצמה.
כי הפעם, התמונה הייתה מושלמת. רק לא זו שתכננה.
