השמש זרחה דרך החלונות כל כך חזק, כאילו רצתה לשרוף את כל מה שהסתתר בין הקירות האלה.
בחוץ נשמעו צחוק ילדים, זמזום מכסחת דשא, וריח של דשא טרי מילא את האוויר.
בפנים — שקט. אותו שקט שמגיע תמיד לפני הסערה.
היא עמדה ליד השולחן, חותכת לחם, והקשיבה לטיקטוק השעון.
הבן שיחק על הרצפה, בנה מגדל מקוביות. מדי פעם הביט לעבר הדלת.
הוא ידע: כשאמא שותקת — זה עומד להתחיל.
ואז — צעדים.
איטיים, כבדים, מוכרים עד כאב.
היא הרימה את ראשה.
ליבה הלם כשהמפתח הסתובב במנעול.
הדלת נפתחה.
השמש סינוורה את החדר, והוא עמד בפתח.
בידו בקבוק, בעיניו ריקנות.
הוא חייך חיוך עקום.
— אפילו ביום את מסתתרת ממני? את חושבת שהאור יציל אותך?
הוא נכנס פנימה.
צעד קדימה.
האור נצנץ על הזכוכית — חד כמו להב.
היא נסוגה, מגוננת על הבן.
ריח האלכוהול התערבב בריח הדשא מבחוץ.
היום הפך לפתע מאיים כמו הלילה.
הוא הרים את ידו.
הבקבוק היטלטל, הבהיק.
הילד צעק, צעד קדימה — והאור פגע ישר בפני האב.
הוא מצמץ, כאילו התעורר לרגע.
הכול נעצר.
היא עמדה מולו, ידה על כתפו של בנה.
הוא הביט בהם, אוחז בבקבוק בכוח עד שאצבעותיו הלבינו.
עוד תנועה אחת — והכול ייגמר.
אבל הוא הוריד את ידו.
הבקבוק התגלגל על הרצפה בקול עמום.
הוא הביט בבנו, אחר כך באשתו — במבט של אדם שפתאום רואה את עצמו.
לראשונה זה שנים.
הוא נסוג צעד אחד. ואז עוד אחד.
הסתובב ויצא.
הדלת נסגרה, והבית התמלא שקט — שקט חי, חדש, זר.
היא עמדה, רגליה רועדות.
הילד נצמד אליה, נושם בכבדות כאילו רץ רחוק.
היא כרעה ברך, חיבקה אותו ובכתה — לא מפחד, אלא מהקלה.
בערב ארזה את חפציה.
מסמכים, צעצוע, תמונה — כל מה שנותר מחייה הקודמים.
ובלי לנעול את הדלת — יצאה.
בחוץ עדיין זרחה השמש.
השכנים הביטו מהחלונות, אך איש לא אמר מילה.
היא צעדה יחפה על האספלט, בנה בידה.
האור סינוור את עיניה — אבל לא הפחיד עוד.
הם עצרו בתחנת האוטובוס.
— אמא, עכשיו זה נגמר? — שאל הילד.
היא הביטה אל האופק וענתה:
— עכשיו כן.
כמה שבועות אחר כך הם גרו במקום אחר. חדר קטן, קירות לבנים, ריח של לחם בבקרים.
לפעמים חלמה על העבר, אבל עכשיו התעוררה בשלווה.
כל בוקר פתחה את החלון והכניסה את האור.
כי עכשיו הוא היה שלהם — שלה ושל בנה.
