המשלחת התחילה כרגיל. צוות של ארבעה גאולוגים עבד בחופי אנטארקטיקה, סמוך לתחנת המחקר הישנה "ווסטוק-3". הם קדחו בקרח, אספו דגימות ובדקו שכבות לחיפוש מתכות נדירות. מינוס ארבעים מעלות, רוח חותכת — הכול שגרתי.
ביום השלישי אחד הקידוחים נתקע לפתע. נדמה היה שהוא לא פגע בסלע אלא במשהו חלק. כשהוציאו את המקדח, נראו עליו עקבות של ברק מתכתי.
— זה לא סלע, — אמר המהנדס בשקט, מביט במסך הרדאר. — מתחת לקרח יש משטח חלק. כמו לוח.
הם החליטו לנקות בזהירות את המקום. אחרי כמה שעות נחשפה מתחת לשכבת הקרח הקדומה משטח אפור–ירקרק, חלק, עם שוליים ישרים לחלוטין.
בהתחלה חשבו שזו אולי חלק מתחנה ישנה, שנקברה בשלגים במשך השנים. אך כשהם בדקו את הקואורדינטות, התברר שהתחנה נמצאת עשרים קילומטרים משם.
הלוח היה מוזר. לא היו בו ברגים, ריתוכים או סימני חלודה. הקור הורגש גם דרך הכפפות. בקצה אחד נראו חריטות — סימנים שלא דמו לאותיות לטיניות או קיריליות.
קטע מהלוח נשלח למעבדה בתחנת “מירנאיה”. כעבור כמה ימים הגיעו התוצאות הראשונות.
הסגסוגת שממנה עשוי הלוח לא תאמה לשום חומר תעשייתי מוכר. היא כללה טיטניום, אלומיניום ואלמנטים נדירים שאי אפשר לשלב בטמפרטורות רגילות.
אבל ההפתעה האמיתית הגיעה אחר כך.
לפי ניתוח פחמן רדיואקטיבי, הקרח סביב הלוח היה בן 120 אלף שנה יותר.
המשמעות הייתה שהחפץ קבור מתחת לקרח זמן רב לפני שבני אדם דרכו ביבשת הזו.
הם ניסו לשמור את הגילוי בסוד. בדו"ח נכתב רק: "פריט מתכתי בלתי מזוהה. דרושים מחקרים נוספים."
אך אחד מחברי המשלחת, גאולוג צעיר בשם קלימוב, סיפר מאוחר יותר לעיתונאי:
״כשחזרנו לבסיס, יומיים לאחר מכן הגיעו חיילים. הם הכניסו את הארגז עם הלוח למטוס תובלה ולא אמרו לאן הם לוקחים אותו.״
מאז איש לא הזכיר את החפץ שוב.
רק חודשים לאחר מכן, בצילומי לוויין של האזור, נראתה צורה מוזרה: מתאר מלבני עצום בשלג.
ישר לחלוטין. ישר מדי מכדי להיות טבעי.
