הבוקר התחיל כאילו נולד מחדש. העיר נשמה אדים מפתחי הביוב, והריחה מקפה ואדמה רטובה אחרי גשם הלילה. אנשים בנעלי ספורט צבעוניות התאספו ליד קו הזינוק, צחקו, צילמו, דרכו במקום כדי להתחמם. לֵיאה ישבה מעט בצד — בכיסא גלגלים שחור וקל, ידיה על חישוקי המתכת הקרים. אצבעותיה רעדו לא מהקור, אלא ממשהו עמוק יותר — מהציפייה. היא לא אהבה מילים גדולות כמו "אומץ" או "גבורה". היא פשוט רצתה לנסוע. קדימה, כל עוד תוכל.
— היי, את בטוחה? — שאל מתנדב, נער מנומש עם משרוקית. — מתחיל לרדת גשם, המסלול חלקלק.
— ואם לא אתחיל, איך אדע שאני מסוגלת? — ענתה לֵיאה בשקט.
הוא היסס, ואז רק הנהן והתרחק. חיוכה היה קצר, אבל אמיתי.
כשהנשק ירה את יריית הפתיחה, הכול המיותר נעלם. ההמון נע — חלק רצו מהר, אחרים לאט. לֵיאה הרגישה איך הגלגלים מגיבים לכל דחיפה של ידיה, איך טיפות הגשם מחליקות על לחיה ומתערבבות בנשימתה. העולם הצטמצם לכביש וללב. בעשירי קילומטר כבר לא ראתה את גבם של הרצים — רק את הקו האפור של האספלט שנמשך לאינסוף.
הגשם התחזק. הרוח הכתה בפניה, בוץ ניתז מתחת לגלגלים. לפניה מישהו מעד, מישהו פרש, מישהו קילל. אבל היא המשיכה. בשקט, בעקשנות, כאילו כל תנועה היא תפילה. "העיקר לא לעצור," לחשה לעצמה. והדרך ענתה לה בהד עמום, והעיר כולה נדמה היה שעצרה, מקשיבה לפעימות ליבה.
בקילומטר העשרים וחמישה שרירי ידיה בערו, אצבעותיה התכווצו. אבל היא המשיכה. רוכב אופניים חלף על פניה וקרא:
— כבוד! את חזקה!
היא רק הניפה את ידה. לא בשביל הכבוד עשתה זאת. בשביל השקט שבתוכה. בשביל להוכיח — לעצמה, לא לעולם.
כשהגיעה לקו הסיום, השמיים כבר התבהרו. הגשם פסק, והשמש בקעה מבעד לעננים והטילה הבזקי זהב על האספלט הרטוב. ההמון נפתח, מישהו מחא כפיים, מישהו אחר רק עמד בדממה. לֵיאה הרימה את ידיה, עצמה את עיניה. נדמה היה שכל הרעש נמס באור הזה. היא לא ניצחה במרוץ, אך הרגישה שניצחה משהו גדול בהרבה.
ואז מאחוריה נשמע קול מוכר:
— לֵיאה! חכי!
היא הסתובבה — אותו נער מנומש עמד שם, מחזיק קופסה בידיו. מתוכה הציצו שתי תותבות דקות וקלות — לבנות כמו נייר.
— זה בשבילך, — אמר. — סיימנו אותן הלילה. רצינו להעניק לך אחרי המרתון.
היא הביטה בהן זמן רב. אחר כך חייכה — חיוך אמיתי, חם, מלא תודה, אך ללא צורך.
— אתה יודע, — אמרה בשקט, — אני חושבת שאני כבר לא צריכה אותן. כבר למדתי לעוף.
