הים הריח ממלח ומתכת. האוויר היה קר וצפוף, והנשימה יצאה כאדים לבנים.
אוון עמד עד הקרסול במים, מביט קדימה — אל המצופים, אל הרעש, אל המתחרים שכבר התחממו.
לידו עמדו ספורטאים בחליפות צלילה זהות — והוא נראה שונה: מבוגר יותר, כבד יותר, עם תותב שבריק בשמש.
— מוכנים? — קרא מתנדב.
— לא, — חייך. — אבל אתחיל בכל זאת.
אות הזינוק נשמע כמו ירייה. כולם קפצו למים — התזות, נשימות, קור חד.
הוא נכנס אחרון. באיטיות, עד שהגוף התרגל למשקל. התותב החליק, הפריע, מים חדרו מתחת למעטפת — אבל הוא שחה. לא יפה, לא מהר — רק יציב.
כל תנועה הייתה הבטחה. לא לעצור.
הוא חשב על השנים שבהן התרחק מהים. אחרי התאונה לא היה יכול להביט במים — יותר מדי זיכרונות ממה שהיה: רגליים, מהירות, חופש. רק העקשנות נשארה.
באמצע המסלול הזרם התחזק ומשך אותו אחורה. הרוח גברה, הגלים התרוממו, השרירים בערו. מחשבה חלפה בראשו: יכולתי פשוט לא לבוא. זה לא משנה לאף אחד.
ואז הוא שמע — מרחוק, מהחוף — קול נשי.
— קדימה, אבא! עוד קצת!
בהתחלה לא האמין. אבל הקול חזר. ולבו התכווץ — זה היה אותו קול שביקש ממנו לפני שנה לנסות שוב.
הבת שלו. היא באה.
הוא לא הסתובב — פשוט שחה. לאט, אבל עד הסוף.
כשהגיע לחוף, רגליו רעדו. המתנדבים מחאו כפיים, מישהו צילם. אבל הוא ראה רק אותה — במעיל צבעוני, עם עיניים רטובות.
היא רצה אליו, חיבקה אותו, מתעלמת מהקור ומהחול.
— ידעתי שתצליח, — אמרה.
הוא חייך.
— אני לא הייתי בטוח. אבל אז שמעתי אותך קוראת לי.
מאוחר יותר, כשישב על החוף, הסיר את התותב והניח אותו לידו. השמש שקעה, והים רחש בשקט.
— נו, — אמר בשקט, — בפעם הבאה נלך יחד?
היא הנהנה.
ובאותו רגע הים, לראשונה מזה זמן רב, כבר לא הרגיש קר.
