הוא נסע דרומה, אל חברים.
אמר ש"צריך לשנות אווירה".
הוא השאיר את אשתו ההרה ואת חמותו בכפר.
"אתן תסתדרו יחד," אמר ונופף בידו, אפילו לא הביט לאחור.
היא לא התווכחה.
רק הנהנה בשקט.
כל בוקר קמה מוקדם, צעדה יחפה על הטל אל הגינה — לעשב, לשתול, להוציא את הגזרים שהשנה צמחו במיוחד טוב.
הבטן משכה, הגב כאב, אבל היא לא התלוננה.
אפילו כשהשכנה מריאנה אמרה:
— "בהיריון לא חופרים, והוא בטח משתזף על החוף."
היא ענתה בשקט:
— "שינוח."
אבל בעיניה היה מבט עייף, כאילו הבינה הכול כבר מזמן.
באותו היום היה חם כבר מהבוקר.
האוויר רטט, האבק נדבק לעור.
היא ואמה עבדו כל הבוקר, אספו גזרים — גדולים, כתומים, ריח האדמה על הידיים, השיער דבוק לצוואר.
שתיהן שתקו — מותשות.
בצהריים השמיים החשיכו.
סערה התקרבה במהירות.
אמא אמרה:
— "בואי ניכנס, מספיק."
אבל היא רצתה לסיים את השורות האחרונות.
כשנפלו הטיפות הראשונות, היא התכופפה לקחת את הצרור האחרון — ופתאום הרגישה תנועה.
מבין העשבים, בין הערוגות, זחלה נחש צפע.
כהה, עבה, מבריק.
היא צעקה, נסוגה — אבל מאוחר מדי.
הנשיכה פגעה בדיוק בפרק כף היד.
הצרחה פילחה את האוויר.
אמה זרקה את הדלי ורצה אליה.
השכנים הגיעו בריצה — וראו את האישה ההרה שוכבת על האדמה, ידה נפוחה, שפתיה חיוורות.
מרקו, השכן, לא היסס לרגע.
שלף את חגורתו, קשר אותה מעל הנשיכה, התכופף ושאב את הארס, ירק אותו לעשב, ולחש בלי הפסקה:
— "תחזיקי מעמד, יקרה, תחזיקי."
אמה בכתה, צעקה שמישהו יקרא לאמבולנס.
אחד השכנים עמד עם את חפירה, והנחש עוד התפתל בצד.
כעבור עשרים דקות הגיעה ניידת טיפול נמרץ.
היא בקושי נשמה.
מרקו לא עזב את ידה עד סף בית החולים.
היא שרדה.
וגם התינוק.
כשהבעל חזר מהחופשה, שזוף, עם חולצה חדשה וחיוך קל — זה כבר לא עניין אותה.
היא שכבה במיטה, לצידה אִמָּה ומרקו —
אותו אדם שהיה שם, כשמוות כבר עמד מאחוריה.
היא לא אמרה מילה.
רק הסירה את טבעתה והניחה אותה על אדן החלון.
— "אתה מבין," אמרה בשקט, "אתה נחַת — וגבר זר הציל את חיי."
