האור בבית הקפה שלו נדלק ראשון — כאילו השחר עצמו למד ממנו. נואה הגיע עוד לפני שהעיר החלה לרחוש. בפנים ריח של קפה, לחם טרי ומשהו חמים, אנושי. הוא הדליק את האורות, פתח חלונות, הקשיב לחריקת העץ ולטפטוף המים בכיור. בחוץ עלתה אדים — נשימת העיר שעדיין ישנה.
כל בוקר הניח קופסה ליד הדלת. פשוטה, מקרטון, קשורה בחוט. עליה פתק קטן: "למי שקשה לו היום."
בפנים — מרק חם, פרוסת לחם, תפוח, לפעמים תה בתרמוס. הוא מעולם לא חיכה לראות מי ייקח אותה. הוא פשוט ידע: ייקחו.
— שוב אתה מניח אותה? — שאלה פעם המלצרית. — ומה אם אף אחד לא ייקח?
— אז מחר מישהו אחר ייקח, — ענה.
היא רצתה לומר עוד משהו, אבל שתקה. בקולו היה אותו שקט שלא מתווכחים איתו.
לפעמים ראה אנשים ניגשים — גבר במעיל ישן, אישה עם ילד, נער עם תיק גב. תמיד מהר, במבוכה, בלי להביט סביב. הם לקחו את הקופסה כאילו עשו משהו אסור. נואה תמיד הפנה את מבטו. הוא לא רצה שיצטרכו להסביר.
בצהריים בית הקפה התמלא בקולות, באדים ובצלצול הכלים. אנשים אכלו, צחקו, התווכחו. הוא הגיש צלחות, ניגב את הדלפק, ולפעמים חשב: אולי מישהו מהם פעם עבר יום קשה כזה. רק שעכשיו הוא צוחק.
בוקר אחד יצא מאוחר מהרגיל — שכח את המפתחות, אחר כך הפיל שק קמח. כשהגיע לדלת, הקופסה כבר נעלמה. ובמקומה שכב מעטפה. בפנים — ציור ילדותי: קערת מרק, שמש, וכתוב: "תודה, מר נואה. עכשיו גם לנו יש בוקר."
הוא התיישב על המדרגות, הצמיד את הציור לחזהו. האוויר הריח מקינמון, לחם טרי ומשהו נוסף — קלות. לא אושר, לא. רק התחושה שה"למישהו" השקט שלו הגיע בדיוק למקום הנכון.
למחרת הוא הניח שתי קופסאות. ולצידן פתק נוסף:
"לפעמים קשה לא רק לרעבים. לפעמים — לשקטים. קחו אם אתם צריכים."
בערב הן כבר לא היו שם. רק אבן קטנה נותרה במקומן — כמו סימן. הוא חייך, סגר את בית הקפה וכיבה את האור.
ומחוץ לדלת, אולי, מישהו אכל בפעם הראשונה מזה זמן רב — לא מתוך צורך, אלא מתוך תודה.
