במשך שנים, שני שכנים ברחוב פינווד ליין נלחמו על אותה רצועת אדמה. רצועת אדמה צרה בין בתיהם הפכה למקור של ויכוחים אינסופיים, מכתבים מעורכי דין ואפילו קטטה או שתיים. לבסוף, אחד מהם הקים גדר עץ גבוהה, שהפרידה אחת ולתמיד בין הנכסים.
אבל הגדר לא סיימה את הסכסוך. היא רק החמירה את המצב. כל צד האשים את האחר בהצבת סולמות על הגדר, בזריקת אשפה מעליה או בהצצה דרך הסדקים. האווירה הייתה מתוחה ומרה. כל הרחוב ידע על "המלחמה בפיןווד".
ואז, באביב אחד, במהלך גשמים עזים, חלק מהגדר התמוטט. העץ, שהירקב בחלקו התחתון, חשף חלקת אדמה שהופרעה. מתוך סקרנות, אחד השכנים החל לחפור — בהתחלה כדי להציב מחדש את העמודים, אבל אז, מכיוון שהאדמה נראתה רופפת באופן מוזר, בשכבות כאילו מישהו קבר שם משהו.
כמה חפירות, וקצה מתכתי של קופסה התנגש בכף. קטנה, חלודה וכבדה. השכן חילץ אותה, ניקה את העפר — וקפא. בפנים היו עצמות. עצמות קטנות.
תוך שעות ספורות המשטרה פשטה על הרחוב. הם חשפו לא אחת, אלא כמה קופסאות קטנות שהיו מונחות מתחת לגדר, וכל אחת מהן הכילה שרידים. איש לא ידע לומר כמה זמן הן היו שם. הרישומים של מי היו הבעלים הראשונים של הבתים טושטשו לפני עשרות שנים. אף אחד מהשכנים היריבים לא היה אחראי — לפחות, לא באופן ישיר.
הגילוי סיים את הוויכוח, אך הותיר אחריו משהו גרוע יותר. הגדר נבנתה מחדש, גבוהה יותר מקודם, אך אף אחד בשכונה לא הסתכל עליה באותו אופן שוב. כל חריקה בעץ הרגישה כמו תזכורת: יש גבולות שנקבעים מסיבות אפלות יותר מגבולות קרקע.
