הוא עמד ליד הגדר, זו שחרט עליה פעם את שמו.
הקרשים הושחרו, נטו הצידה, ומאחוריהם הכול כוסה בלילך ובסירפדים.
האוויר היה סמיך בריח אדמה ועץ ישן.
אצבעותיו עברו על העץ המחוספס — והזיכרון נדלק: איך כילד טיפס מעל הגדר הזו, בורח אל הנהר, בזמן שאמו צעקה מחלון שיחזור לארוחת הערב.
הוא לא חזר זמן רב.
עשר שנים.
בדיוק הזמן שבו ניסה לשכוח את המקום הזה — ואת עצמו שחי כאן.
הוא יצא זועם, פגוע, בתחושה שהבית הזה, החצר הזאת, החיים שבהם הכול מוכרע בלעדיו — צרים עליו.
נראה היה שמעבר לשער יתחיל משהו אחר — חדש, טוב יותר.
אבל השנים עברו, ובלילה אחד התעורר מחלום:
אמו עמדה על הסף, הביטה בו ואמרה:
— תחזור. הבית לא צריך להיות ריק.
הוא לא עמד בזה.
קנה כרטיס.
פשוט עלה על האוטובוס הראשון.
בלי טלפון, בלי מילים — רק עם ההרגשה המוזרה שמישהו עדיין מחכה.
כשהאוטובוס נעצר, הכביש היה רטוב מהגשם.
הוא ירד — והכול היה כמו פעם, רק שקט יותר.
הרוח דחפה עלים על האספלט, גג הבית שקע, השער נטה.
עליו תלויה הייתה שלט: „למכירה“.
הוא קפא במקומו.
אצבעותיו רעדו על הבריח הישן.
חריקה — וריח הגן הכה באפו, כמו הילדות.
בגן, בין עצי התפוח, עמד מישהו.
אישה, במטפחת, עם דלי בידיה.
היא הרימה את עיניה,
והדלי נפל אל האדמה.
— סשה?..
הוא צעד קדימה.
קולו נשבר:
— אמא?..
היא עמדה, לא מאמינה, ידיה רעדו.
ואז פשוט חיבקה אותו.
ארוכות, חזק, כאילו החזירה אותו אל החיים.
הוא הרגיש את רעידת כתפיה,
ובסמוך ציפור פרצה בבכי.
כשהתרחקה מעט, הוא הבחין: מאחוריה עומד גבר.
גבוה, עם ילד בזרועותיו.
ילד בן כחמש, שבעיניו היה אותו אור שהיה פעם בעיניו שלו.
הגבר התקרב.
— סשה, — אמר בשקט, — זה האח שלך.
הוא לא הבין מיד.
הביט בילד — השתקפות קטנה של עצמו.
באמו — מבוגרת יותר, שברירית יותר, אך אותה אחת.
ופתאום הצטמצמה לו החזה ממשהו שלא ניתן היה לקרוא לו בשם.
הוא כרע על ברכיו,
והילד ניגש אליו בהיסוס,
הושיט בזהירות את כפו.
— שלום, — אמר.
סשה חייך מבעד לדמעות.
והבין —
הבית באמת חיכה.
לא הקירות.
האנשים.
