הגשם ירד מהבוקר. כבד, קר, עם משבי רוח נדירים שהטיחו בפנים עלים רטובים וריח של לחות.
העיר הייתה אפורה, מנצנצת משלוליות ומאור חלונות הראווה.
חזרתי הביתה מאוחר בערב, עם שקית מהסופר ועם מחשבות על תה חם. בפנייה לבית שמעתי ציוץ חלש. בקושי נשמע דרך רעש הגשם, אבל עיקש, כאילו מישהו קרא נואשות.
הוא ישב מתחת למכונית — קטן, רועד, כולו בוץ ומים. עיניו — כמו שתי מנורות זעירות, שבהן השתקף הכול: פחד, קור ותקווה.
התכופפתי והושטתי יד. הוא לא ברח. רק הביט, כאילו כבר הבין שאני — ההזדמנות.
עטפתי אותו בצעיף, הצמדתי אל החזה. הוא היה קל, כמעט חסר משקל, אבל התחמם מיד. כל הדרך הביתה לא השמיע קול — רק נשם בשקט.
בבית ייבשתי אותו במייבש שיער, נתתי לו חלב ופרשתי מגבת בתוך קופסה. הוא נרדם מיד — מכוּרבל, כאילו סוף־סוף אפשר להפסיק לפחד. ישבתי לידו, הקשבתי לנחירותיו העדינות וחייכתי.
כעבור שבוע כמעט התרגלתי לנוכחותו.
הוא עקב אחרי מכל פינה, נשכב לידי כשקראתי, וקם כשזזתי.
יצור קטן שלכאורה ידע מה זה — להינצל.
ואז — אותה לילה.
התעוררתי כי הוא ילל. בקול, חודר, כפי שלא עשה מעולם. הוא קפץ למיטה, שרט לי את היד, משך בשמיכה.
בהתחלה לא הבנתי — צליל מעצבן של שינה. ואז — הריח. חריף, מריר, כאילו מישהו שרף גומי. קפצתי.
המטבח היה מלא עשן. קצר חשמלי, מכשיר חשמלי נדלק. עוד דקה — והאש הייתה מגיעה לווילונות.
הספקתי. כיביתי הכול, פתחתי חלונות. עמדתי יחפה באמצע המטבח, רועדת — לא מהקור, אלא מההבנה.
הוא ישב ליד הדלת, זנבו מלופף סביב כפותיו.
רק הביט — בשלווה, כאילו ידע שעשה מה שצריך.
ניגשתי, הרמתי אותו על הידיים. הלב דפק לי בגרון.
אמרתי בלחש:
— עכשיו אנחנו פְּרוּעִים.
מאז הוא תמיד ישן לידי. לפעמים אני מתעוררת מוקדם — ומביטה בו. וחושבת: לפעמים הגורל מגיע בגשם,
רטוב, רועד, אבל דווקא הוא אחר כך מציל לך את החיים.
