השולחן היה ערוך להפליא באותו ערב. נרות ריצדו, כוסות צלצלו, וריח של עוף צלוי מילא את החדר. אנה יצאה עם דניאל כבר יותר משנה, והערב הזה היה הערב שבו היא סוף סוף פגשה את משפחתו — באופן רשמי, כולם ביחד.
אמו קיבלה את פניה בחיוך מנומס שלא הגיע עד לעיניה. היא החמיאה לשמלתה של אנה, שאלה על עבודתה, ונראתה כמו המארחת המושלמת. אנה רצתה נואשות להאמין שהיא מתקבלת.
ארוחת הערב החלה בצחוק. אחותו הצעירה של דניאל סיפרה בדיחות, אביו מזג יין, ולרגע הכל הרגיש כמעט נורמלי. כמעט.
כי אנה לא הצליחה להתנער מהתחושה שאמו של דניאל מתבוננת בה מקרוב מדי — בוחנת כל מילה, כל תנועה.
באמצע הארוחה, השיחות דעכו. צליל הסכו"ם היה הצליל היחיד שנשמע. ואז, באמצע העברת סלסלת הלחם, אמו של דניאל התכופפה קרוב לאוזנה של אנה.
קולה היה רגוע. כמעט אדיב.
אבל דבריה גרמו לאנה לקפוא.
"אני יודעת מי את באמת."
אנה קפאה. הלחם החליק מידה על מפת השולחן.
"למה את מתכוונת?" היא לחשה בחזרה, קולה רועד.
אמו רק חייכה, טפחה על ידה כאילו לא קרה דבר, ואז החזירה את השיחה למזג האוויר כאילו לא נאמר דבר יוצא דופן.
דניאל לא שם לב. נראה שאף אחד אחר לא שם לב. אבל אנה כבר לא יכלה לטעום את האוכל. ידיה רעדו כשהרימה את הכוס. כל מילה אחרי המשפט הזה הדהדה בראשה. אני יודעת מי את באמת.
המשך הערב היה מעורפל. היא חייכה כשצפויה, צחקה כשצריך, אבל מבפנים היא התפרקה. האם עקבו אחריה? האם מישהו סיפר לאמו על עברה? או שזה היה רק מבחן אכזרי?
כשהסתיימה הארוחה, אמו חיבקה אותה בחוזקה ליד הדלת, ולחשה שוב, הפעם ברכות רבה יותר, כמעט כאיום:
"אל תחשבי שתוכלי להסתתר לנצח."
אנה יצאה אל אוויר הלילה, לבה פועם בחוזקה. היא מעולם לא סיפרה לדניאל את הכל — לא על העיר שהשאירה מאחור, לא על הטעויות שחשבה שנקברו.
ועכשיו, היא הבינה ברעד, מישהו באותו שולחן כבר ידע את האמת.
