משפחת ג'ונסון אהבה את החצר האחורית שלה. היא הייתה רחבה וירוקה, מושלמת למנגלים, משחקים וערבי קיץ תחת הכוכבים. גם הכלבה שלהם, דייזי, אהבה אותה — אולי קצת יותר מדי.
בכל בוקר הם היו מוצאים חורים טריים בדשא. בהתחלה הם צחקו על זה. "היא רק מתנהגת כמו כלבה", אמר מר ג'ונסון, בזמן שמילא את החורים בעפר. אבל דייזי לא הפסיקה. יום אחרי יום, היא חפרה באותו מקום, עמוק יותר ויותר, עד שהדשא נראה הרוס.
מתוסכלת, המשפחה ניסתה הכל — צעצועים, פינוקים, אפילו גידור האזור. ובכל זאת, דייזי חזרה לאותו פיסת אדמה, כפותיה עובדות במרץ. "היא אובססיבית", נאנחה גברת ג'ונסון. "לעולם לא יהיה לנו שוב חצר נורמלית".
ערב אחד, לאחר שדייזי סירבה להיכנס הביתה, מר ג'ונסון תפס פנס וצעד לעבר החור. אבל במקום לנזוף בה, הוא קפא במקומו. אלומת האור האירה משהו מתכתי שנקבר מתחת לאדמה.
הסקרנות החליפה את הכעס. עם דייזי נובחת לצדו, הוא חפר עמוק יותר. עד מהרה הוא שלף קופסה ישנה ומחלידה. בתוכה היו אוסף תמונות, מכתבים ותליון — חפצים של הבעלים הקודמים של הבית. אבל מתחת לניירות היה משהו מצמרר עוד יותר: תעודת זהות של אדם נעדר, בת עשרות שנים.
המשפחה התקשרה מיד לרשויות. חקירה גילתה שהחפצים קשורים לתיק ישן שנשכח בהיסטוריה של העיר. במשך שנים, איש לא ידע מה קרה — עד שרגליה של דייזי חשפו את הרמז שפתח את התיק מחדש.
משפחת ג'ונסון מעולם לא נזפה בה על כך שחפרה שוב. מבחינתם, דייזי לא הרסה את החצר. היא הגנה על משפחתה, חור אחד בכל פעם.
