בכל בוקר לנה הגיעה לפני כולם.
כשעוד היה שקט במשרד העצום, היא הפעילה את שואב האבק, ניגבה את מחיצות הזכוכית, החליפה את המים בקולר. היא אהבה את הבקרים האלה — כשאף אחד לא ממהר, לא מזלזל, לא זורק מבטים חטופים.
היא עבדה כמנקָה כבר שלוש שנים.
בלי תלונות, בלי ימי חופש, עם עייפות שכבר מזמן הפסיקה לשים לב אליה.
אבל הבוקר הזה היה שונה: פרחים נתלו במסדרון, העובדים לחששו, הכינו קפה.
"המנהל החדש מגיע," אמרה המזכירה בסקרנות. "מהמטה הראשי. אומרים שהוא צעיר, חכם, קפדן."
לנה חייכה והמשיכה הלאה — מי שלא יהיה, היא עדיין צריכה לנקות.
היא בדיוק ניקתה את דלת הזכוכית כשנורת המעלית נדלקה.
צעדים. קול גברי.
לנה הרימה את ראשה — והדלי כמעט נפל מידיה.
הוא.
זה שלא ראתה שבע שנים.
אלכס.
פעם — בעלה.
פעם — זה שאיתו חלמה לפתוח בית קפה קטן. עד שעזב — לא עמד במחלתה, בעוני, בלילות הארוכים בחדר השכור.
עכשיו הוא עמד שם בחליפה יוקרתית, מבט קר, מחייך לעובדים.
"בוקר טוב," אמר כשעבר לידה, מבלי לזהות אותה.
היא הורידה את עיניה ונסוגה הצידה. ליבה הלם בכבדות ובכאב.
כל היום ניסתה לא להיתקל בו.
אבל בערב, כשכולם כבר הלכו, הוא יצא מהחדר ועצר פתאום.
"סליחה…" אמר בשקט. "האם נפגשנו פעם?"
היא לא ענתה.
הוא התקרב צעד אחד, הביט היטב — וחיוור.
"לנה?.."
היא הנהנה.
"שלום, אלכס."
הוא לא ידע מה לומר. רק הביט — בחלוק הדהוי שלה, בידיים הסדוקות מחומרי הניקוי.
"אלוהים… את… עובדת כאן?"
"ואיפה עוד?״ ענתה בשקט. ״לא כולם נהיים מנהלים."
הוא הוריד את מבטו, כאילו האשמה כבדה מדי אפילו עבור נעליו היקרות.
"אני… לא ידעתי," לחש.
"לא ציפיתי שתדע." היא הרימה את הדלי והתחילה ללכת.
הוא רצה לומר משהו, אבל היא כבר הסתובבה.
"תדע לך, אלכס, כשעזבת — חשבתי שהכול נגמר. אבל התברר — שזה רק התחיל."
היא חייכה חיוך קטן, בטוח.
"עכשיו אני לא עובדת בשביל מישהו אחר. אני עובדת בשביל עצמי."
היא יצאה בלי להביט לאחור.
ובבוקר למחרת, כשנכנס למשרדו, חיכתה לו על השולחן ספל נקי, מבריק.
על הידית — מדבקה קטנה, דהויה:
"זכור מי היית לפני שהפכת למי שאתה."
