צהריים בהירים וזהובים.
הנהר נצנץ כמו מראה, משקף את השמיים ואת שמלת הכלה הלבנה, הצועדת לאט על הגשר הישן.
כל אנשי הכפר יצאו לגדת הנהר — כולם רצו לראות איך הם הולכים יחד, יד ביד.
החתן צעד מעט לפניה, נזהר בכל צעד.
הוא פחד להביט למטה — הקרשים חרקו תחת רגליהם,
אבל הצחוק שלה חתך את המתח כמו קרן שמש בתוך ערפל.
הילדים זרקו עלי כותרת, הזקנים הנהנו מהגדה,
ונגן האקורדיון ליד השער ניגן בלחש מנגינה שכולם הכירו.
האוויר היה מלא בניחוח סיגליות ובתחושת חג עדינה ושבירה.
הגשר רעד.
בהתחלה בעדינות, כאילו הרוח רק חלפה מעל המים.
ואז — עמוק, כמו לב שפספס פעימה.
האנשים קפאו במקומם.
מישהי צעקה.
צליל הקריסה פילח את האוויר, וברגע אחד הכול הסתובב — צעיף, פרחים, קרשים, ידיים.
הנהר לקח אותם ברגע אחד.
השמלה הלבנה הבהיקה במים כמו ענן — ונעלמה.
על הגדה נותר רק שקט, סמיך כמו עשן אחרי שריפה.
הוא צף ראשון.
החזיק בידה, אבל הזרם היה חזק מדי.
הצעקה שלו הדהדה זמן רב בין הקנים, עד שנעלמה.
באותו ערב, אור נדלק מעל הנהר.
אמרו — הוא חזר. ישב על שבר הגשר והדליק מנורה.
ישב זמן רב, מביט במים, כאילו חיכה שצל דמותה יעלה מן העומק.
כעבור כמה ימים הזרם סחף את שארית הקרשים.
אבל בכל סתיו, כשהערפל שוכן מעל הנהר,
אנשים אומרים שהם רואים — כלה בלבן הולכת על גשר בלתי נראה,
ולידה — גבר האוחז בידה.
הם הולכים לאט, כאילו הזמן עצמו עוד מחכה
שהמעבר הזה סוף סוף יושלם.
