אני זוכר את אותו היום — בהיר, כמעט ללא רוח, עם ריח של לחם טרי מהמאפייה הסמוכה.
השמש חדרה מבעד לחלונות הראווה של הסופרמרקט, והשתקפה על הרצפה המלוטשת, שם גלגלי כיסאה הותירו עקבות קלות.
אנה תמיד חייכה לקופאים, גם אם לא הבחינו בה.
היא גרה לבדה, והחנות הזאת הייתה עבורה כמו מסע קצר לעולם החיים.
באותו יום היא קנתה רק כמה דברים — חלב, תפוחים וחבילת מזון לחתול.
עמדתי מאחור בתור וראיתי איך היא מניחה את הטלפון במיומנות על המסוף, איך היא מודה למוכרת.
אבל פתאום — צפצוף.
מאבטח, בחור צעיר במדים, ניגש אליה ואמר משהו.
לא שמעתי, אבל החיוך נעלם מפניה מיד.
"שכחת לשלם על השוקולד", הוא אמר.
"איזה שוקולד?" היא שאלה מבולבלת.
ואז הוא הוציא את הטבלה מהתיק שלה — ארוזה בקפידה, לא פתוחה.
אנה החווירה.
"זה לא שלי. לא לקחתי את זה".
האנשים מסביב קפאו.
מישהו לחש: "כולם אומרים את זה".
הקופאית הסתובבה, מעמידה פנים שהיא בודקת את הקבלה.
ראיתי איך המאבטח קרא למנהל, איך במבטיהם לא היה זדון — רק הרגל.
מבחינתם, היא כבר הייתה אשמה.
אנה ניסתה להסביר שמישהו אולי הכניס את זה לתיק שלה בזמן שהיא לקחה מוצרים מהמדף התחתון.
אבל המילים אבדו באוויר — אף אחד לא הקשיב.
היא רעדה, אוחזת בגלגלים, כאילו מנסה לשמור על שיווי משקל בעולם שבו הוא נעלם.
המשטרה הגיעה במהירות.
שני אנשים במדים, שאלות קצרות, מבט קר.
הם לא צעקו, אבל בקולם היה אותו "הכל ברור לנו".
היא בכתה בשקט, כאילו התנצלה על עצם קיומה.
ראיתי איך הובילו אותה דרך האולם.
אנשים פינו לה דרך, כאילו היא משהו לא נעים.
היא הביטה קדימה — ישר, בשלווה, עם גאווה עייפה כלשהי.
ורק כשהגלגלים חלפו על פניי, הבחנתי על הרצפה באריזה מבריקה — בדיוק אותה חפיסת שוקולד, שהתגלגלה מתחת למדף.
הרמתי אותה.
אבל כשסובבתי את הראש — אנה כבר נלקחה משם.
