הבוקר היה רגיל: שמיים אפורים, ריח קפה מהקיוסק, שלוליות אחרי הגשם.
מרטין עמד בתחנה, מחזיק תיק וְשַׂקית נייר עם כריכים. החולצה מתוחה, הצווארון חונק, הזיעה מתחת לבית השחי — הכול כרגיל.
כשהאוטובוס הגיע, האנשים נדחקו אל הדלת.
הוא נשאר אחרון. עשה צעד קדימה.
הנהג, מבלי להביט בו, אמר בקול יבש:
— מלא. תחכה לבא.
מרטין הביט פנימה — היה מקום, אבל איש לא זז. האישה ליד החלון הסיטה את מבטה, הבחור עם האוזניות העמיד פני ישן.
מאחור לחש מישהו, לא בשקט:
— למה שינסה בכלל, הוא לא ייכנס.
הכתפיים שלו הצטמצמו. המילים נדבקו לעור כמו בוץ.
האוטובוס נסע. הדלתות נסגרו באנחה.
מרטין נשאר עומד בגשם הדק. אחר כך אחז בשַׂקית חזק יותר והתחיל ללכת ברגל.
הדרך עברה לצד הכביש הראשי. רעש המכוניות, ריח האספלט הרטוב, טיפות על המשקפיים. הוא הלך מהר, כאילו רצה להוכיח לעצמו שאינו זקוק לאיש כדי להתקדם.
באמצע הדרך עצר — לנשום. לידו עמדה ספסל ישן, חלוד ורטוב. הוא ישב. הוציא כריך. נגס. רצה לצחוק — מרירות ושקט יחד.
האוטובוס ״שלו״ עבר. אותו קו שלא נתן לו לעלות.
אבל הפעם — עם סירנות. עשן מהחלון, ניצוצות, ריח שריפה.
מרטין קפא. אנשים רצו, מישהו צעק: פיצוץ במנוע!
הוא עמד. עמד זמן רב עד שהבין — זה אותו אוטובוס. בדיוק אותו.
ברכיו רעדו. הוא ישב שוב והביט בכביש, שם האורות של האמבולנס הבהבו דרך הגשם.
הכריך התקרר. הוא הניח אותו לידו, נשם עמוק, ולראשונה זה שנים לא הרגיש בושה בגופו.
כי דווקא הגוף הזה — כובדו, איטיותו — הציל את חייו.
הוא צחק. בשקט, באמת.
ואז פשוט המשיך ללכת. לאט.
הפעם — לא כי לא הרשו לו, אלא כי הוא עצמו בחר את הקצב.
