הרכבת התחתית זמזמה כמו הלב התת-קרקעי של העיר — באופן אחיד, דחוס, אינסופי. האוויר היה כבד, עם ריח של ברזל, אבק וגשם, שרק התחיל לרדת בחוץ. אנשים עמדו על הרציף, חלקם הביטו במסך, חלקם ברצפה, חלקם לשום מקום. קול הכרוז צפצף ברמקולים, מודיע על עיכוב, ובאותו רגע משהו חלף מתחת לתקרה. מהיר, כמו צל.
ציפור.
היא נכנסה לתוך הרכבת התחתית — מהרחוב, מהגשם, מהחיים. בהתחלה כולם חשבו שזו הייתה אשליה. ואז נשמעו מחיאות כנפיים, מחיאות כפיים, פאניקה. אנשים הרימו את הראש, מישהו צרח, מישהו התכופף, מישהו, להפך, הוציא את הטלפון. היא התנגשה במנורות, בבטון, באוויר, שלא היה מספיק. יצור חי קטן בין מאות אנשים דוממים.
הוא עמד קצת בצד, ליד העמוד. באוזניות שלו התנגן ג'אז ישן, ואולי בגלל זה הוא לא שם לב מיד לרעש. וכשהוא שם לב, הוא פשוט הוריד את האוזניות, הסתכל סביבו ומסיבה כלשהי צעד קדימה. הוא הוריד את המעיל, כאילו הוא מתכוון לתפוס את הרוח, ולא את הציפור. האנשים פינו לו מקום — לא מתוך אמון, אלא מתוך אינסטינקט. ופתאום הכל השתתק. רק משק כנפיים ורחש רוח תת-קרקעית.
הציפור צללה מטה, אל אור המנורה, והתנגשה היישר בידיו. המעיל נסגר בזהירות, כמו קן. היא התנשפה עוד כמה שניות, ואז נרגעה, כנראה מתוך תחושה שאף אחד לא יפגע בה יותר.
הוא עמד, ראשו מורכן, עם הנס הקטן הזה בידיו, ואצבעותיו רעדו. הקהל התחיל לזוז, מישהו צחק, מישהו בכה. ואז פתאום מישהו מחא כפיים — בהתחלה אחד, ואז אחרים. הצליל הזה הדהד בתחנה, כאילו לרגע כולם נזכרו שהם חיים.
היא עמדה קרוב יותר מכולם. נערה במעיל ארוך, עם צעיף קשור ברשלנות ושיער רטוב מגשם. היא עשתה צעד קדימה ואמרה בשקט:
"אפשר לשחרר אותה?"
הוא הרים את מבטו. חייך — מעט, בעייפות, אבל בכנות.
"כמובן."
הם יצאו יחד. הקהל ליווה אותם במבטו, כמו צופים שראו את סוף הסרט הקצר אך העוצמתי.
למעלה האוויר היה אחר — חריף, חי. המדרגות הובילו אל האור, שם נצצו טיפות גשם ורחשו מכוניות. היא פתחה את כפות ידיה, והציפור רטטה, כאילו לא האמינה בחופש. ואז — מנופף, עוד אחד, והשמיים. פשוטים, אפורים, אך אינסופיים.
הם עמדו בשתיקה, מביטים בכתם הלבן שנמס בין הגגות. הוא עדיין החזיק את המעיל בידיו, כתזכורת לכך שחום אינו דבר, אלא מחווה.
"אולי גם אנחנו לא נחזור מתחת לאדמה?" הוא אמר בשקט, כמעט בלי להסתכל עליה.
היא הסתובבה, הביטה בו בזהירות, כמו שמסתכלים על אדם שרק עכשיו הכרת.
"לאן?" היא שאלה.
"לאן שתרצי. העיקר למעלה."
כך החל מסעם. בלי כרטיסים, בלי מזוודות, בלי סיבה. הם פשוט הלכו — תחילה ברחובות הרטובים, אחר כך על הגשרים, ואז הלאה, למקום שבו הבוקר מריח כמו קפה והערב כמו נהר. לפעמים הם נזכרו באותו יום, במטרו, בציפור. ותמיד שניהם חייכו, כי ידעו — כל מה שקרה אחר כך קרה רק בגלל שפעם מישהו החליט לעלות אל פני השטח.
