השמש כבר נטתה לשקוע, הרחובות התארכו בצללים ארוכים.
האוויר היה סמיך, ניחוח של אספלט חם, אבק, ומשהו מאיים — כמו לפני סופה.
בחצר, בין קירות מתקלפים, הלך נער בן שש־עשרה.
בתיקו לא היה דבר מיוחד — רק אוזניות ומחברת — אך הוא הלך במהירות, כאילו שמע צעדים מאחוריו.
הוא הסתובב — שלושה.
אותם נערים שנראו לאחרונה בשכונה.
צחוק, עיניים ריקות.
הם החליפו מבט והלכו אחריו.
הנער האיץ את צעדיו, אך בסמטה השקטה מדי הדהדו צעדי הפחד שלו.
הוא פנה מעבר לפינה, שם עמד פעם חנות ישנה — עכשיו רק קירות וגדר חלודה.
שם תפסו אותו.
— לאן אתה ממהר, חכם קטן? — אמר אחד, וטפח לו על הכתף.
הנער ניסה לעבור, אך ידיים אחזו בתיקו.
— בלי שטויות, — חייך השני.
ואז — אישה יצאה מהצל.
כפופה, במעיל ישן, שערה האפור אסוף בפקעת.
היא נשאה שקית לחם, נעצרה, והביטה בהם.
לא בפחד — אלא ברוגע, בקור רוח.
— תעזבו אותו, — אמרה בשקט.
הנער לא האמין למשמע אוזניו.
אחד מהם צחק.
— מי את בכלל, סבתא?
— מישהי שלא כדאי לכם להכעיס, — ענתה בלי להרים את קולה.
הכול קרה מהר.
היא צעדה קדימה, ותנועתה הייתה מוזרה — בטוחה, כאילו גופה זכר כיצד להגן.
אחד הנערים ניסה לדחוף אותה — אך נפל, כאילו רוח הדפה אותו.
השני נסוג, ידו על חזהו.
השלישי קילל וברח בלי להביט לאחור.
הנער עמד קפוא, לא מבין מה קרה.
האישה הזדקפה, סידרה את המעיל והביטה בו.
— אתה חי?
הוא הנהן, כמעט בלי לנשום.
היא חייכה בעדינות.
— לך הביתה. ואל תפנה לכאן שוב.
הוא רצה לומר משהו, אך המילים נתקעו בגרונו.
היא כבר התרחקה, נשענת על מקלה, כאילו לא אירע דבר.
שקית הלחם היטלטלה בידה, והשמש זהרה על שערה הכסוף.
מאוחר יותר הוא ילמד שהיא שירתה פעם כחובשת צבאית, עברה שתי מלחמות, חיה לבדה והאכילה חתולי רחוב בכל בוקר.
אבל באותו ערב הוא רק הביט בה מתרחקת —
והבין בפעם הראשונה שגיבורים יכולים להיות שקטים.
