ערב קפוא. האוויר צפוף, כאילו מצלצל. שלג לבן חורק תחת הרגליים, ואדים עולים מהפה. מקסים חזר מהעבודה, מכורבל בתוך צווארון המעיל. בחצר עמדו מכוניות מכוסות בשכבה דקה של כפור, וחלונות הבתים האיר באור חם. הוא כבר התכוון לפנות לכיוון הכניסה לבניין, כשלפתע הבחין בכפפה ורודה קטנה על השלג.
הוא התכופף, הרים אותה — והסתכל סביבו באופן אוטומטי. אף אחד. חצר ריקה, רק הרוח מזיזה שקיות ליד פחי האשפה. מקסים לחץ את הכפפה בכף ידו, מתכוון להשאיר אותה על מכסה המנוע של המכונית הקרובה ביותר, אבל לפתע שמע קול שקט, כמעט בלתי מורגש. כאילו מישהו ייבב.
הוא קפא. הקשיב.
הצליל חזר — בכי קצר, עמום, שבקע מתחת לרכב השטח החונה. ליבו נפל. מקסים התכופף, כרע ברך, הציץ מתחת למכונית וקפא.
שם, בחושך בין הגלגלים, ישב ילד קטן בן שלוש. לחייו אדומות מהקור, אפו נוצץ, ובידיו — כפפה שנייה. הוא ייבב בשקט, מביט ישירות במקסם.
"היי, קטן…" הוא לחש, מושיט את ידו. "הכל בסדר. אל תפחד.
הילד שתק. רק לחץ את הכפפה לחזהו והתכווץ עוד יותר.
מקסים הוציא את הטלפון, הדליק את הפנס והסתכל סביבו. החצר הייתה ריקה, לא נפש חיה. הוא כרע ברך, זחל בזהירות מתחת לפגוש והושיט את ידו.
"איפה אמא?" שאל בשקט. "אתה קופא מקור?"
הילד הנהן.
מקסים הסיר את הכפפה והושיט את ידו. כעבור שנייה, יד קטנה נחה בביישנות בידו. הוא משך את הילד בזהירות החוצה. הוא היה ללא כובע, במעיל פוך פתוח, בנעליים על רגליים יחפות.
מקסים הסיר את הצעיף שלו ועטף את הילד.
"איך קוראים לך?"
"קוסטייה," ענה הילד בשקט, בולע את דמעותיו.
"איפה אמא שלך, קוסטייה?"
"היא הלכה… אמרה שתחזור…"
מקסים הרגיש צמרמורת עוברת בגבו. הוא הסתובב — מסביבו היו רק שלג, מכוניות וחושך.
הוא הוציא את הטלפון, חייג 112. בזמן שדיבר עם המוקדן, הילד החזיק את ידו.
כשהמשטרה הגיעה, הילד נרדם בזרועותיו.
מאוחר יותר התברר: האם השאירה את בנה במכונית לכמה דקות, בזמן שנכנסה "לבית המרקחת". אבל היא חשה ברע ואיבדה את הכרתה בתוך החנות.
אם מקסים לא היה מבחין בכפפה הקטנה — הילד לא היה זוכה לראות את הבוקר.
