כל בוקר התחיל באותו אופן.
האור חדר מבעד לעצים, חלונות הבתים השכנים נצנצו בטל, והאוויר הריח מרעננות ומשהו מתוק.
ליד שער הגינה שלי תמיד שכב תפוח.
לפעמים אדום עז, לפעמים צהבהב חיוור, מנוקד בכתמי שמש חמימים.
הוא היה מונח בדיוק באותו מקום, כאילו הונח שם בכוונה מיוחדת.
בהתחלה חשבתי שזו משחק.
אולי מתיחה או שעשוע של ילד.
אבל מיום ליום זה נעשה מוזר יותר.
בלי פתק, בלי עקבות.
רק תפוח — טרי, כאילו נקטף לפני רגע.
בוקר אחד קמתי מוקדם מהרגיל.
בחוץ היה שקט, רק הרוח ניערה את העלים.
עמדתי ליד החלון כששמעתי צעדים קלים.
היא הופיעה מאחורי הפינה.
ילדה בת שבע בערך, במעיל בורדו ובתיק גב לבן.
היא ניגשה לשער, כרעה ברך, הניחה את התפוח — וכאילו חשה במבט — הרימה את עיניה אל ביתי.
לא ישירות לחלון, אלא כאילו הביטה דרכו.
ואז רצה הלאה — אל המקום שבו השמש כבר נגעה באספלט הרטוב.
עקבתי אחריה במבט.
בליבי עלתה תחושה מוזרה — לא פחד, אלא רוך, חמלה כלפי מישהי שפגשתי רק כעת.
למחרת חיכיתי לה.
עמדתי מאחורי הגדר, ללא תנועה.
האוויר הריח מאדמה לחה, אי־שם נבח כלב.
ושוב — צעדים.
אותה ילדה.
אותו מעיל.
הניחה את התפוח, השתהתה מעט.
נגעה בשער בעדינות — כמעט באהבה.
והמשיכה בדרכה.
פתחתי את השער והתחלתי ללכת אחריה.
זה היה קשה יותר ממה שחשבתי.
היא הלכה במהירות, בביטחון, כאילו ידעה בדיוק לאן היא הולכת בכל יום.
פנתה פעם אחת, ואז שוב.
אני שמרתי מרחק.
הבתים נהיו ישנים יותר, הרחובות שקטים.
הילדה עצרה ליד חומה נמוכה — מאחוריה בית קברות קטן.
פתחה את השער ונכנסה פנימה.
נעצרתי.
הרגשתי שהאוויר מתקרר.
היא ניגשה אל אחד הקברים, ניגבה בעדינות את העלים מהמצבה והניחה עליה את התפוח.
עמדה רגע אחד.
ואז חייכה ולחשה:
— באתי שוב, אמא.
עמדתי ליד השער, לא מסוגלת לזוז.
השמש עלתה לאיטה, נגעה בשיש ובקליפה המבריקה של התפוח.
והבנתי שכל בוקר, כשהייתי מוצאת את המתנה הזו ליד ביתי — היא לא הייתה מיועדת לי.
היא הייתה למישהי שחייתה כאן פעם.
