אנה חיכתה ליום הזה בהתרגשות ובחרדה. זו הייתה הבדיקה השנייה — זו שבה כבר אפשר לראות את התינוק, לשמוע את ליבו, לדעת שהכול תקין. היא בחרה רופא בקפידה, קבעה תור מראש, קראה מאות חוות דעת. היא רצתה שהכול יהיה מושלם.
בחדר ריח של חומר חיטוי. הרופא — גבר בשנות החמישים לחייו, רגוע ובקול רך — ביקש ממנה לשכב. המכשיר זמזם, ג׳ל קריר נגע בעורה. אנה הביטה במסך, עוצרת את נשימתה.
— "הנה הראש," — אמר הרופא בשקט. — "הנה הידיים…"
הוא חייך — ואז פניו קפאו. הוא קימט את מצחו, התקרב אל המסך והזיז את המתמר באיטיות.
— "הכול בסדר?" — שאלה אנה בקול רועד.
הוא לא ענה מיד. לחץ על כפתור, צילם תמונה, ועוד אחת.
— "מתי עשית אולטרסאונד בפעם האחרונה?" — שאל בשקט.
— "לפני שלושה שבועות. הכול היה תקין. למה אתה שואל?"
הוא נשם עמוק.
— "תראי," — אמר, מצביע על המסך. — "את רואה את הכתם הזה?"
אנה הנהנה.
— "זה לא לב אחד. יש שניים."
היא קפאה.
— "שניים?.. "
— "כן," — חייך הרופא. — "את מצפה לתאומים. אחד מהם התחבא מאחורי השני, לכן לא ראינו אותו קודם."
אנה פרצה בבכי. לא מפחד — אלא מאושר.
הרופא ניגב את הזיעה ממצחו, חייך ואמר:
— "נדמה לי שאת הפחדת אותי יותר משהפחדתי אותך."
