הוא נכנס לסטודיו לקעקועים ביום שני רגיל — היום שבו המקעקעים משתעממים ושותים קפה שהתקרר מזמן. איוון היה כמעט בן חמישים, עם ידיים של עובד כפיים, מעיל מוכתם בשמן ומבט עייף אך בטוח.
— מה אתה רוצה לקעקע? — שאלה המקעקעת, בחורה עם שיער שחור ועיניים ירוקות.
הוא שתק רגע ואז אמר:
— מפת העולם. על כל הגב. בלי מילים. רק קווים.
היא הופתעה.
— זה הרבה עבודה. וגם כואב.
— אני יודע לסבול, — ענה בפשטות.
הוא הגיע כל ערב אחרי העבודה. ישב בשקט, כמעט לא דיבר. בחוץ החשיך, ועל עורו החלו להופיע לאט קווי היבשות. ימים צפוניים, חופים דרומיים, איים שלא יראה לעולם. לפעמים שאלה:
— היית בהרבה מקומות?
הוא חייך.
— מספיק, כדי לרצות לזכור את הכול.
התהליך נמשך חודש. כשנחרט הקו האחרון, היא אמרה:
— זהו. עכשיו יש לך עולם שלם על הגב.
הוא הסתכל במראה, על עורו שנראה כמו מפה ישנה ממוסגרת, והנהן.
— יפה. אבל מוזר.
— למה?
— אני לא מכיר אף דרך אחת.
היא צחקה, חשבה שזו בדיחה. אבל אז הוא אמר:
— בעצם אף פעם לא נסעתי לשום מקום. אפילו לא לים. פשוט… רציתי לדעת איפה הכול נמצא. כדי שאאמין שזה באמת קיים.
היא השתתקה. האור נפל מהצד, והצללים שעל גבו הפכו את היבשות להרים ועמקים. הוא עמד בשקט, כאילו באמת נשא את העולם על גבו.
— אולי זו גם דרך לטייל, — אמרה בלחש.
הוא משך בכתפיו.
— אולי. אבל את יודעת, תמיד חשבתי — אם אדם לא יכול לראות את העולם, לפחות שהעולם יהיה איתו.
הוא הלך, והשאיר על הספה כמה מטבעות וחפיסת סיגריות.
וכעבור כמה ימים חזר — רק להסתכל. עמד בפתח, מעט נבוך, ואמר:
— החלטתי לנסוע. לאן שהוא. אתחיל בעיר הסמוכה.
היא חייכה.
— הנה, עכשיו המפה שלך תועיל לך באמת.
