כל יום אחר הצהריים, כשנשמעה הצלצול האחרון, התלמידים בבית הספר היסודי ווילו קריק היו רואים את אותו המראה: כלב חום ומרופט מחכה בנאמנות בשער בית הספר. איש לא ידע בדיוק מאיפה הוא הגיע.
הוא לא ענד קולר, ואף משפחה לא תבעה עליו בעלות. ובכל זאת, הילדים אהבו אותו. הם קראו לו באדי.
באדי מעולם לא עשה צרות. הוא היה מכשכש בזנבו כשהילדים עברו לידו, ולפעמים היה מלווה אותם חלק מהדרך הביתה לפני שחזר על עקבותיו. גם המורים הבחינו בכך — בגשם או בשמש, באדי היה שם, כאילו היה לו תפקיד חשוב למלא.
שבועות הפכו לחודשים, ובאדי הפך לחלק מהשגרה. חלק מהילדים אפילו הביאו לו חטיפים, נתנו לו חתיכות סנדוויץ' או ליטפו אותו על הראש. ההורים חייכו, וחשבו עליו כעל "שומר בית הספר".
אבל באחד מימי שישי אחר הצהריים, משהו היה שונה. כשהצלצול נשמע, באדי לא היה ליד השער. במקום זאת, הוא הסתובב בחוסר שקט ליד החניון, נבח ורץ במעגלים. מתוך סקרנות, מורה וכמה ילדים הלכו אחריו. באדי רץ לעבר החלק האחורי של החניון, נבח בקול רם יותר, והביט לאחור כאילו דחק בהם לבוא מהר יותר.
ואז הם ראו אותו – ילד קטן, אחד התלמידים הצעירים ביותר, שנפל בין שתי מכוניות חונות. הוא התקשה לנשום, רצועות התיק שלו הסתבכו סביב חזהו.
המורה מיהר לעזור, שחרר את הרצועות והרים את הילד למקום בטוח, בזמן שמישהו אחר הזעיק עזרה רפואית. הילד התאושש במהירות, אבל כולם ידעו מה עשה את ההבדל.
באדי לא רק חיכה בשער. הוא השגיח, הגן, וברגע הקריטי ביותר, הוא שבר את השגרה שלו כדי להציל חיים.
מאותו יום, באדי כבר לא היה סתם כלב תועה שחיכה ליד בית הספר. הוא היה גיבור הקהילה — ועד מהרה, כל העיר דאגה שיהיה לו בית משלו.
