הבוקר התחיל בשקט.
השמש עלתה מעל הגבעות ושפכה ברק זהוב על העשב.
האוויר ריחף בריח חציר ואדמה לחה, ומן הבריכה נשבה קרירות.
הוא יצא לחצר כרגיל — בחולצה ישנה, עם ספל תה מהבּיל —
וקרא לעז בתנועה המוכרת:
— נו, בלקה, הולכים?
העז יצאה מן הסככה, ניערה את ראשה, והפעמון צילצל.
היא תמיד הלכה אחריו — בשקט, בכובד ראש, כאילו הבינה כל מילה.
הוא ליטף את צווארה וחייך:
— חכמה את, גם אם עקשנית.
הבוסתן מאחורי הבית עמד בערפילים קלים.
ענפי עץ התפוח הישן כרעו תחת משקל הפרי. הוא ניגש להציב את הסולם, ליישר את התומך.
ופתאום הבחין שבלקה דרוכה.
אוזניה זקופות, מבטה מורם למעלה — אל צמרת העץ.
הוא לא הספיק להבין דבר.
העז זינקה בבת אחת ודחפה אותו בחזהה אל צדו. הוא התנודד, נסוג צעד אחד —
ובאותו רגע העץ נִבקַע.
הצליל היה קצר, כמו ירייה.
הגזע נשבר לשניים, ענפים קרסו, עלים ותפוחים התפזרו. הוא נפל אל הדשא, לחץ את ידיו אל החזה והרגיש את ליבו פועם בגרון. בלקה עמדה לידו, נעה באפה, נשמה בכבדות — ובהתה בו ישר.
הוא העביר יד על ראשה, לא מאמין שהוא עדיין נושם.
— את… ידעת, נכון?
היא מצמצה ודחפה את אפה אל כפו, כאילו הכול כבר חלף.
נישא באוויר ריח של מיץ, תפוחים מרוסקים — ושל חיים. רוח קלה הילכה בעלים שעל הענפים שנפלו, השמש ניגנה הבהקים על פרוותה. הוא ישב ובהה בעץ וחשב:
כמה מוזר — לפעמים ההצלה מגיעה עם פרסות ועם ריח של עשב.
מאז הוא לא הרים קול על בלקה. וכל פעם ששמע את צלצול הפעמון שלה,
התעורר בו עמוק בפנים אותו בקיע של הבוקר —
והכרת תודה שאי אפשר לומר במילים.
