היה באותו יום חמים ושקט. שכנים התחממו על הספסלים, מישהו כיסח את הדשא, והזקן מר הנסן עמד ליד הגדר שלו, מביט באדמה במבט מהורהר. כשניגשו אליו ילדי השכונה — אריק, טום וג'יימי — הוא אמר פתאום:
— ילדים, רוצים להרוויח כמה מטבעות? תעזרו לי לחפור בור. אני אשתול עץ — שיגדל, ולימים ייתן צל גם לילדים שלכם.
הם הסכימו בשמחה. לקחו אתים והתחילו לחפור. האדמה הייתה רכה ולחה אחרי הגשם. צחוק, שיחות — הכול היה רגוע ופשוט. אבל כעבור כחצי שעה האת של אריק פגעה במשהו קשה. נשמע צליל עמום, מתכתי.
— היי, מר הנסן, יש כאן משהו! — קרא.
הזקן התקרב, הביט למטה, ופניו השתנו בן־רגע. הצבע אזל מלחייו, ידיו רעדו קלות. הוא ירד על ברכיו והחל לגרוף בזהירות את העפר. מתחת לשכבת חרסית נגלתה קופסה מתכתית — ישנה, עם צירים חלודים ופינות שחוקות, אבל קבורה היטב.
— מה זה? — שאל טום.
הסבא שתק זמן רב. אחר כך נשף לאט ואמר בלחש:
— חשבתי שכבר לעולם לא ימצאו אותה…
הוא שלף אולר, דחק בעדינות במנעול. נקישה — והמכסה נפתח בחריקה. בפנים הייתה ערימה של מכתבים מצהיבים, קשורים בחוט, וקופסה קטנה מעץ. על המכסה נחרת ביד שם אחד: **לואיזה**.
הילדים החליפו מבטים. הזקן התיישב על האדמה, אוחז בקופסה בשתי ידיים.
— זה היה… מזמן, — קולו רעד. — היא גרה בבית הזה לפני המלחמה. היינו ילדים. הבטחתי לה שאשמור את המכתבים ולא אראה אותם לאיש כל עוד אני חי. אז חשבתי שזה נכון. אחר כך כבר היה מאוחר מדי.
הוא פתח את הקופסה. בפנים הייתה תמונה — נערה צעירה בשמלה עם צווארון לבן ונער לצידה, מחייך, ובעיניו אפשר היה להכיר בקלות את הנסן בצעירותו.
הילדים שתקו. דממה עמוקה שררה, עד שנשמע מעבר לגדר חריקה של נדנדה.
הזקן הביט בהם; עיניו ברקו, אבל קולו היה רגוע:
— ובכן… עכשיו גם אתם יודעים.
הוא סגר בעדינות את הקופסה, הניח אותה בחזרה בתוך הקופסה המתכתית וכיסה שוב בעפר.
— כאן נשתול את העץ, — אמר. — שיגדל. שיזכור לפחות הוא את מה שבני אדם מנסים לשכוח.
וכעבור כמה ימים, כשהבקיע מהמקום אותו נבט ירוק ראשון, נדמה היה שלא רק עץ עולה מן האדמה — אלא סיפור שלם, כבד מדי מכדי לשאת אותו לבד.
