זה היה יום שגרתי בנמל התעופה של מינכן. התור לבידוק הביטחוני התקדם לאט; אנשים פיהקו, הניחו מזוודות על המסוע ובדקו דרכונים. הכול התנהל בשקט, עד שניגשה אל השער אישה מבוגרת — נמוכה, במעיל אפור ועם מטפחת קשורה בקפידה. על פניה ניכרה עייפות, אך בעיניה שרר שקט רך, כמעט ילדי.
— רק אוכל לבת שלי, — אמרה בשקט לקצין באנגלית במבטא קל, כשהניחה את המזוודה הישנה על המסוע.
כשהמזוודה עברה ברנטגן, המפעיל קימט את מצחו. בפנים נראו קווים סדורים, המזכירים קווי מתאר של מבנה כלשהו. זה לא היו קופסאות שימורים או אריזות. הקצין ביקש לעצור את המסוע. על המסך — צורה דחוסה, סימטרית מדי, חדה מדי כדי להיות רק מצרכים.
ביקשו מהאישה להמתין. היא נראתה נסערת; אצבעותיה רעדו, אבל קולה נשאר רגוע:
— אני נשבעת, אין שם שום דבר אסור. רק אוכל, — חזרה ואמרה.
קראו למפקד המשמרת. הוא ניגש וביקש לפתוח את המזוודה. המנעול נקש, והכיסוי התרומם באטיות.
בפנים אכן היו מצרכים — חבילות מסודרות, קופסאות שימורים, לחם. אך מתחתם — שכבת בד עבה, ומתחת לבד משהו העטוף בסדין ישן. כשהקצין הרים את השוליים, זמזום חלש עבר באולם. זה לא היה מתכת, לא נשק — משהו אחר.
לפניהם התגלה חפץ שנראה יותר מכל כחלק מפסל עתיק. שבר אבן עם דגמים ופרצופים חקוקים, שהושחר עם השנים. האישה התיישבה בשקט על כיסא.
— זה… זה בעלי, — לחשה. — הוא היה ארכאולוג. נהרג בחפירות לפני שלושים שנה. מעולם לא הצלחנו להשיב את כל מה שמצא. אני מביאה את הממצא שלו הביתה. זה הדבר היחיד שנשאר ממנו.
הקצינים החליפו מבטים. הבדיקה נמשכה כמעט שעה. לא סימנים להברחה, לא שום דבר בלתי חוקי. רק אבן עתיקה, שלפי המומחים בת יותר משלושת אלפים שנה.
שחררו אותה לדרכה. לפני שעזבה, היא נעצרה ליד הקצין הראשון שזיהה את ה"צורה המוזרה", ואמרה:
— לפעמים דברים שנראים חשודים פשוט שומרים על אהבתו של מישהו.
כשהלכה, הקצין נשאר להביט עוד זמן רב במסך הרנטגן, שבו באור האפרפר עדיין נראתה צללית אותה מזוודה. וכעת הצורה הזו לא נראתה לו מאיימת, אלא — מפתיע כמה שהיא אנושית.
