כשהמייה ובעלה עברו לביתם החדש, הם התאהבו מיד בגברת קולינס, האישה הקשישה שגרה בשכנות. היה לה חיוך עדין, קול רך, והיא נהגה לנופף להם לשלום בכל בוקר מהמרפסת שלה.
מהרגע הראשון, גברת קולינס הפגינה כלפיהם טוב לב. היא הייתה מביאה להם עוגות, בודקת את הדואר כשהם היו בחופשה, ובעיקר — משקה את הפרחים בחצר הקדמית שלהם.
בהתחלה, מיה חשבה שזו רק נימוס שכונתי. בכל פעם שחזרה הביתה מהעבודה, האדמה נראתה רעננה, והפרחים היו מלאי חיים וצבעוניים. גברת קולינס תמיד התעלמה מכך בחיוך צנוע. "גם צמחים זקוקים לאהבה", אמרה.
אבל עד מהרה, מיה החלה להבחין במשהו מוזר. גברת קולינס השקתה את הצמחים שלהם כל יום, בגשם ובשמש. גם כשהאדמה כבר הייתה לחה, היא עמדה עם המזלף, מזמזמת בשקט. לפעמים מיה תפסה אותה לוחשת לפרחים כאילו הם יכולים לשמוע אותה.
ערב אחד, הסקרנות גברה על מיה. היא הזמינה את גברת קולינס לתה ושאלתה בעדינות מדוע היא מקדישה כל כך הרבה זמן לטיפול בגינה שלהם, כשיש לה גינה משלה.
האישה הזקנה השתתקה, ועיניה התמלאו דמעות. ואז היא סיפרה את האמת.
שנים קודם לכן, הבית שבו גרה מייה שייך לבתה ולנכדתה הצעירה של גברת קולינס. הן שתלו את הגינה הזאת יחד, ומילאו אותה בשושנים, חבצלות וחינניות. אבל לאחר תאונה פתאומית, שתיהן איבדו את חייהן — והבית נותר ריק במשך שנים.
כשהמייה ובעלה עברו לגור שם, הגינה הייתה כמעט מתה. עבור גברת קולינס, ההשקיה לא הייתה רק בשביל הפרחים. זה היה כדי לשמור על זיכרון המשפחה שאיבדה. "כל פריחה גורמת לי להרגיש שאני עדיין שומעת את הצחוק שלהן", היא לחשה.
מיה הרגישה דמעות עולות בעיניה. מאותו יום והלאה, היא ובעלה לא מנעו מגברת קולינס להשקות את הפרחים. במקום זאת, הם הצטרפו אליה. יחד, הם שמרו על הגן משגשג — לא רק כשכנים, אלא כשומרי זיכרון יקר מדי מכדי לתת לו לדעוך.
