צהריים.
אצטדיון בית־הספר פעם בקולות: שריקה, חבטות כדור, קריאות תלמידים, ריח אספלט מחומם ועשב טרי.
הקיץ עמד להסתיים, אבל השמש עדיין סִינוורה, משתקפת ברשת המתכת של הגדר.
על המגרש עמדה כיתה ח׳–ב׳.
המורה לחינוך גופני — גבוה, רועש, עם השריקה התמידית על החזה — העמיד את התלמידים בטורים.
— מהר למעגל! — קרא. — נבדוק מהירות לפני התחרויות!
הילדים צחקו; מישהו טפח לחבר על הכתף, מישהו מסר את הכדור.
כולם — חוץ מאחד.
ליאון.
שקט, עם קפוצ׳ון ספורטיבי רכוס בקפידה ונעלי ספורט שהתכהו עם השנים.
הוא ניסה לא לבלוט, אבל תמיד בלט.
תנועותיו היו איטיות יותר, פסיעתו זהירה יותר, נשימתו לא אחידה.
אבל הוא השתדל.
בכל פעם.
— ליאון, מהר יותר! — קרא המורה כשהנער רק התקרב לקו שלו.
ליאון האיץ, אך מעד.
נפל, נשען על כפות ידיו, קם וניער אבק.
לשנייה שרר שקט.
ואז נשמע מאחור גיחוך.
— בזהירות, אלוף! — נשמעה הערה עוקצנית.
המורה קימט את שפתיו.
— אם אתה לא יכול כמו כולם, שב בצל. אל תסיח את דעת האחרים.
המילים נאמרו כמעט באדישות — אבל פגעו כמו ירייה.
הוא לא התווכח.
הלך וישב בשולי המגרש, היכן שהעשב נעשה לאבק ושם תמיד שקט יותר.
השמש צרבה את גבו, התיק נרתם לצִדו, וסביבו קולות זרים — אחידים, חזקים, מהירים.
הוא הביט באחרים רצים במעגל.
המורה שרק שוב.
הכדור התגלגל לעברו. הוא רצה להחזיר — אך לא הספיק. המורה הרים אותו לפניו.
— שב, — אמר בקצרה. — אל תפריע.
ליאון הנהן.
הרכין מבטו אל השמיים.
כחול מסנוור. בלי עננים.
האוויר רטט, ונדמה היה שאפילו הזמן נעצר.
ואז — משהו השתנה.
נער אחד האט.
אחר־כך השני.
השלישי נעצר לגמרי.
המורה שרק.
— אמרתי: ריצה!
אבל איש לא רץ.
בהתחלה רק עמדו. אחר־כך מישהו ניגש לשפת המגרש. ואז עוד אחד.
השתיקה התפשטה כגל.
המורה התקדם צעד — ונרעד.
הוא הביט כיצד כיתתו, אחד־אחד, יוצאת מן המעגל והולכת אל ליאון.
שתיקה.
שמש.
רוח.
הוא הנמיך את השריקה.
ולראשונה לא ידע מה לומר.
למחרת בבוקר קיבלה את בית־הספר דממה.
האצטדיון היה ריק, העשב נצנץ מטל.
הילדים הגיעו מוקדם מכולם.
גם המורה.
אבל ליאון לא הגיע.
הספסל שעליו ישב אתמול — נותר ריק.
איש לא התחיל חימום. איש לא נגע בכדור.
המורה עמד בשער ובהה לאופק, שם השמש עלתה לאיטה.
נראה היה לו שעוד רגע ישמע צעדים.
איטיים, שקטים — ובטוחים.
וכל הכיתה, בנשימה עצורה, ציפתה לאותו הדבר.
