במשך שנים עבד איוון במשמרת לילה בתחנת הרכבת המרכזית. הוא חשב ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותו. מטריות שנשכחו, צעצועים שאבדו, ארנקים שהושארו על ספסלים — הוא ראה הכול.
אבל באותו ערב, משהו הרגיש שונה.
ליד רציף 7 עמד מזוודה. ישנה, בלויה, הידית שלה הודבקה בנייר דבק. במשך שלוש שעות, נוסעים באו והלכו, אבל אף אחד לא ניגש אליה.
איוון קרא:
"של מי התיק הזה?"
שקט.
הוא דיווח לממונה עליו בקשר. "יש לנו מזוודה ללא בעלים."
"פעל לפי הנהלים," ענה הקול.
איוון התכופף ונגע בזהירות במזוודה. היא הייתה כבדה יותר ממה שנראתה. ו… חמה? בטנו התכווצה.
"בטח אוכל", מלמל, אף שידיו רעדו.
הוא פתח את המזוודה. היא נפתחה בחריקה.
בתוכה לא היה אוכל. לא בגדים. לא כסף.
על גבי המזוודה היה מונח צעצוע של ילד — דובי. הפרווה שלו הייתה שרופה, עין אחת חסרה. ומתחתיה…
ליבו של איוון עצר.
עשרות דרכונים, מסודרים בערימה. כולם עם שמות שונים, פנים שונות. אך לכולם היה אותו תאריך לידה.
הרדיו חרק. "דווח, איוון, מה יש בפנים?"
אבל איוון לא הצליח לדבר. מבטו היה נעוץ בדרכון האחרון בערימה.
עליו היה רשום שמו. תמונתו.
ותאריך ההנפקה היה מחר.
