זה היה יום חמים בפארק העירוני.
ילדים רדפו אחרי יונים, זוגות צעירים טיילו לאורך השבילים, ועל ספסל מתחת לעץ אלון ישן ישב גבר מבוגר עם כינור.
הוא ניגן כל יום, באותה שעה בדיוק. האנשים כבר התרגלו למוזיקה שלו — קלה, מעט עצובה, אך מלאת חמימות.
היום הוא ניגן במיוחד בשקט. נדמה היה שהצלילים רק נוגעים באוויר.
עובר אורח — תומאס — מיהר לפגישה, אך לפתע נעצר.
המנגינה פגעה ישר בליבו.
הוא קפא, ואז התקדם לאט והתיישב על הספסל שממול.
— סליחה… — אמר כשנגמרה הנגינה. — מאיפה אתה מכיר את המנגינה הזו?
הזקן חייך.
— אינני מכיר אותה. אני פשוט מנגן מה שאני מרגיש.
תומאס הניד בראשו.
— זו לא סתם מוזיקה. זו היצירה שאבי כתב. הוא נפטר לפני עשרים שנה. אף אחד חוץ ממנו לא ניגן אותה.
הזקן השפיל את מבטו ושתק זמן רב.
לבסוף אמר בשקט:
— אביך… קראו לו במקרה מייקל?
תומאס החוויר.
— כן… הכרת אותו?
הוא הנהן.
— ניגנו יחד בתזמורת. זו הייתה החזרה האחרונה שלנו. הוא אמר לי: “אם אלך לפני, תן למנגינה הזו להמשיך לחיות.”
תומאס ניגב את דמעותיו והתיישב לצדו.
הם שתקו זמן רב, ואז האיש הזקן הרים שוב את הכינור.
הפעם הוא לא ניגן לקהל — אלא לחבר שאיננו עוד.
האנשים סביבם נעצרו והקשיבו.
ותומאס חשב לעצמו שלפעמים הגורל מחזיר לנו את מה שאיבדנו — לא במילים, אלא בצלילים.
