מילדותה הייתה לליזה משיכה מוזרה לבעלי חיים. בזמן שילדים אחרים ביקשו גור או חתלתול, היא חלמה על נחש. היא חשבה שהם יצורים חכמים ומסתוריים, כאילו יודעים יותר מבני אדם. ההורים נופפו בידה: "נחש? השתגעת?" אבל יום אחד אביה ראה במקרה מודעה — מכר שלו מוכר פיתון צעיר.
וליזה ניצחה. הנחש נכנס הביתה, והיא קראה לו סם.
בהתחלה ההורים נבהלו. הטרריום הענק תפס חצי מהחדר, וגם סם גדל במהירות. אבל ליזה טיפלה בו בעדינות כזו, שאיש לא העז לקחת לה את החבר החדש. היא האכילה אותו, ניקתה את הזכוכית, ודיברה איתו כמו עם אדם.
הדבר המוזר התחיל מאוחר יותר: ליזה התחילה לקחת את הנחש למיטה. ההורים נזפו בה בהתחלה, אך אחר כך ויתרו. הנחש היה שקט, רגוע, אפילו עדין — אם אפשר לומר כך על יצור כזה. ליזה נרדמה כשהיא צמודה לקשקשים הקרים, ואמרה לחבריה בבית הספר:
— יש לי את החבר הכי טוב, והוא לעולם לא יבגוד בי.
השכנים רק נדו בראשם. "זה לא נורמלי," לחשו. "זה ייגמר רע יום אחד…" אבל ליזה האמינה שלבינה ולסם יש קשר מיוחד.
השנים חלפו. הפיתון גדל לנחש ענק, באורך של יותר משני מטרים. לפעמים ההורים התעוררו בלילה והציצו לחדר שלה. תמיד אותה תמונה: הילדה ישנה, ולידה הנחש — ראשו ליד פניה, זנבו ליד רגליה. כאילו הוא מודד את אורכה.
— זה מפחיד, — לחש האב.
— אבל הוא אוהב אותה, — ענתה האם.
וליזה צחקה:
— הוא תמיד איתי, הוא שומר עליי.
יום אחד שמו לב שהפיתון הפסיק לאכול. בעבר היה בולע ארנב או עוף בן רגע, ועכשיו שבועות לא נגע במזון. ליזה דאגה: ליטפה אותו, לחשה לו, ביקשה שיאכל. אבל סם רק שכב לידה, שקט, ללא תנועה, כאילו מחכה למשהו.
ההורים נבהלו ולקחו את הנחש לוטרינר. הרופא בדק אותו בקפידה, שאל היכן הוא גר, איך הוא ישן, מה הוא אוכל, האם יש שינוי בהתנהגות. ואז פניו הרצינו.
— תקשיבו, — אמר להורים, — אתם חייבים להפריד מיד בין הילדה לנחש הזה.
— אבל הוא אף פעם לא פגע בה! — קראה האם. — הוא הרי כמו חיית מחמד…
הרופא נשם עמוק:
— בדיוק זה מה שמדאיג. הנחש לא הפסיק לאכול כי הוא חולה. הוא נמתח לצידה, מודד את אורכה וצם כדי לפנות מקום. הוא מתכונן לבלוע אותה בשלמותה.
האם החווירה. האב לא האמין:
— אתה צוחק?
— אין כאן שום בדיחה, — ענה הרופא בקור רוח. — ראיתי מקרים כאלה. זה אינסטינקט. אתם משחקים באש.
כשחזרו הביתה, ההורים אסרו על ליזה לישון עם הנחש. היא צעקה שהם ממציאים, שחברה לעולם לא יפגע בה. היא בכתה, התחננה, ואפילו ניסתה להתגנב בלילה לטרריום.
אבל פחדם של ההורים היה חזק יותר. את הטרריום העבירו למוסך, והמשפחה החלה לחפש למי למסור את החיה המסוכנת.
ליזה הסתגרה בעצמה. בבית הספר התחילו ללחוש עליה: "זו הילדה שהנחש שלה רצה לאכול אותה…" היא הרגישה נבגדת, כאילו לקחו ממנה את החבר היחיד שלה.
אבל בלילות היו לה חלומות מוזרים. כאילו היא שוב שוכבת ליד סם, והוא מביט לה בעיניים. לא היה שם פחד — רק תחושה מוזרה של חום וקשר שאי אפשר לנתק.
השכנים המשיכו לדבר על הסיפור עוד זמן רב. יש שאמרו שההורים הצילו את הילדה ברגע האחרון. אחרים אמרו: "שטויות! הוא לעולם לא היה פוגע בה. סתם סיפורי אימה."
ליזה גדלה. היא מעולם לא גידלה עוד נחשים. אבל בכל פעם שראתה פיתון בגן חיות, לבה פעם במהירות — תערובת של פחד וגעגוע.
ורק היא ידעה: עמוק בפנים היא עדיין התגעגעה לאותן לילות, שבהן לצידה נשם בשקט היצור שבו בטחה יותר מבבני אדם.
