בכפר קטן בצפון אירופה, החיים זרמו באיטיות ובשלווה.
התושבים הכירו זה את זה במשך דורות, כמעט לא היו זרים, וכל קול ברחוב היה מוכר.
אבל יום אחד הופיעה תעלומה חדשה.
כל ערב, בדיוק בשעת השקיעה, הגיע סוס אל הבית הנטוש של החוואי הזקן פטר.
הוא יצא מהיער, צעד לאט בשביל האבנים ועצר ליד השער.
כמה דקות הסתובב בחצר, הקיש בפרסותיו באדמה, והרכין את ראשו — ממתין.
הבית עמד ריק כבר עשר שנים. פטר מת לפתע, לא היו לו ילדים, וקרוביו מזמן עזבו.
מאז החלונות התמלאו קורים, הדלתות נטו, והגינה הפכה לעשב שוטה.
אף אחד לא נכנס לשם — הזיכרון על האיש שכולם כיבדו היה כואב מדי.
בהתחלה חשבו התושבים שהסוס ברח מהמרעה.
תפסו אותו כמה פעמים והחזירו אותו.
אבל למחרת בערב שוב עמד שם. שוב חיכה.
— זה הסוס של פטר, — לחשה מרתה הזקנה, שזכרה את החוואי כשהיה צעיר. — הוא חוזר למקום שבו היה אדונו.
אנשים משכו בכתפיים, אבל אי־השקט גדל.
הילדים התחילו לפחד לעבור ליד הבית אחרי השקיעה.
הם אמרו שבלילות שומעים טפיפות פרסות מתחת לחלונות, גם כשהסוס לא נראה.
מישהו נשבע שראה את החיה מרכינה את ראשה לעבר הדלת, כאילו מצפה שתיפתח.
ערב אחד העזה ילדה בשם לנה להתקרב.
פנס בידה, ליבה דפק בחוזקה.
הסוס עמד ליד המרפסת, מביט הישר אל הדלת.
הרוח פיזרה את רעמתו, ובעיניו השתקף אור הפנס.
לנה הציצה בזהירות מבעד לחלון.
בפנים הכול היה מכוסה אבק.
על השולחן עמדה קערת האכלה יבשה וריקה.
ועל הקיר — רתמה ישנה, זו שפטר השתמש בה מדי יום.
אל הדלת הזו חזר הסוס שוב ושוב.
הוא חיכה לאדונו.
הכפריים הפסיקו לנסות לגרש אותו.
הם הביאו לו חציר ומים, אבל הוא תמיד נשאר ליד ביתו של פטר.
חלפו חודשים.
בחורף, בשלג ובקור, המשיך להגיע.
באביב שוב עמד ליד השער, הקיש בפרסה והביט אל הדלת.
האנשים התרגלו, אך בכל פעם שעברו שם הרגישו משהו מוזר.
כאילו יחד עם הסוס, גם פטר עצמו מסרב לעזוב את ביתו.
ובערבי הכפר, בתוך השקט, נשמע אותו קול — נקישות חלולות ובודדות של פרסות.
קול שהזכיר יותר מכול ציפייה.
