החצר שבה לוקאס החליק עם חבריו הייתה רועשת רק בערבים. ביום — ריקה: ספסלים ישנים, יונים, וסבתות שמדברות על מזג האוויר. הוא האיץ על הבטון החלק, ביצע תרגיל, ריחף קצת מעל הקרקע — והרגיש חי.
יום אחד, אחרי שנפל שוב ברעש חזק, ניגשה אליו אישה מבוגרת עם מקל הליכה.
— צעיר, — אמרה, — למה אתה בכלל עושה את זה?
— פשוט… כדי לנסוע, — ענה בחצי חיוך.
— זה כואב ורועש. אבל יש משהו בעיניים שלך. אולי גם אני אנסה?
הוא חשב שהיא מתלוצצת. אבל למחרת היא חזרה. בחצאית ארוכה, בנעלי ספורט שלנראה לקחה מהנכד.
— נו, תלמד אותי, — אמרה, מניחה את המקל ליד הספסל.
בהתחלה זה היה מפחיד. הידיים הרועדות שלה, הפחד שלו להפיל אותה, הצחוק של הילדים ברקע. אבל כשהיא נסעה כמה מטרים וחייכה כמו ילדה, הוא הבין — זו לא בדיחה. זה התחלה.
שבוע לאחר מכן הגיעו עוד שתיים. עם חברה, “רק להסתכל.” ואז עוד. ובקרוב בבקרים החצר התמלאה ברעש — לא צעיר, אלא עדין, מצחיק, עם ריח של עוגיות ומשחת מפרקים.
הוא בנה להן רמפה קטנה, צבע את המדרכות והביא תה בתרמוס.
— זו לא בית ספר, — אמר, — זה מועדון החופש.
והן צחקו, החליקו, נפלו, קמו, התווכחו — והמשיכו להחליק.
כשכתבת מהעיתון המקומי שאלה למה הוא עושה את זה, הוא משך בכתפיו:
— לא יודע. אולי זו הפעם הראשונה שאני מצליח לשמח מישהו. כנראה זה כל העניין.
ואז, באחד הימים, הגיעה אישה. חדשה, עם תמונה שחור-לבן בידה.
— אפשר? — שאלה בשקט. — אמא שלי רצתה לנסות, אבל לא הספיקה. באתי במקומה.
הוא עזר לה לעלות על הסקייטבורד, אחז בכתפה.
— העיקר — אל תפחדי. סקייטבורד לא אוהב פחד.
היא הנהנה, נסעה כמה מטרים וצחקה — צחוק צלול, כאילו בא מהעבר.
לוקאס עמד והביט בה נוסעת, והבין:
הוא לא רק לימד אותן להחליק. הוא החזיר להן משהו שרק התחיל בו עצמו — את התחושה שהחיים עדיין לפניו.
