הבית עמד על שפת היער — חשוך, נטוי, עם צינורות חלודים וגדר מתפוררת. סם חי שם עשרים שנה, כמעט בלי לצאת לכפר. לפעמים שאלו בחנות:
— זה נכון שיש לך דוב?
והוא ענה בפשטות:
— נכון. אבל הוא לא שלי.
הדוב חי מאחורי הבית, במכלאה חזקה מגזעי עץ ישנים. קראו לו טים — גדול, עם פרווה דהויה ועיניים עצלות. הוא כבר היה בן עשרים, אולי יותר. אנשים פחדו להתקרב, אבל סם לא נעל את השער. הוא פשוט ידע: טים לא ילך.
הם חיו זה לצד זה, כמו שכנים. סם האכיל אותו בדייסה, שאריות דגים ולחם. לפעמים ישב מולו על גדם ואמר:
— הכול בסדר, טים. עוד קצת — והקיץ יבוא.
הדוב נהם עמוקות, כאילו ענה לו.
פעם, לפני שנים רבות, סם עבד בקרקס. טיפל בבעלי חיים — האכיל, ניקה, תיקן כלובים. ואז יום אחד, מופע השתבש. דוב צעיר השתולל, פרץ מהכלוב ורץ בבהלה לקהל. היו צעקות, בלגן, בהלה. באותו יום מתה מאלפת. בחורה.
קראו לה לנה.
אחרי זה הקרקס התפרק. סם לא עמד בזה. הוא עזב ולקח איתו את גור הדוב — היחיד שלא מצא בית חדש. אמר שקנה אותו, אבל אף אחד לא בדק. פשוט לקח ונעלם.
מאז חי בשולי היער, עם טים. אמרו עליו — מוזר, שיכור, פראי. אבל מי שהכיר אותו ידע: הוא כמעט לא שתה. רק ישב בערבים ליד החלון והקשיב לנשימת החיה שמעבר לקיר.
באביב אחד הגיעה עיתונאית צעירה, עם מעיל מצלמה.
— אני כותבת עליך, — אמרה. — אומרים שאתה מחזיק דוב. למה?
הוא שתק זמן רב ואז אמר:
— כי אני הייתי צריך למות אז, והיא מתה במקומי.
היא לא הבינה מיד.
— היית בזירה ההיא?
הוא הנהן.
— היא אהבה את הגור הזה. כל ערב ליטפה אותו לפני שהלכה. לא יכולתי להשאיר אותו. הוא הדבר החי האחרון שנשאר ממנה.
הוא אמר זאת בשקט, בלי רחמים עצמיים. אחר כך קם, פתח את השער, והדוב ניגש לאט, הניח כף על הקצה.
— תביני, — הוסיף סם, — הוא לא הרג אותה. הוא פשוט נבהל.
והוא חייך — חיוך מוזר, כמעט רך.
כשהעיתונאית נסעה, הביטה במראה: הזקן עמד ליד המכלאה, והדוב מולו. שני ניצולים מאותו יום.
כמעט פנתה לכביש הראשי כשהתקשר הצלם שהיה איתה.
— את לא תאמיני, — אמר. — הסתכלתי בתמונות קרקס ישנות. הדוב — זה אותו אחד. הייתה לו כתם לבן על החזה בצורת לב.
— אז מה? — ענתה בעייפות.
— גם לזה יש. רק שהוא זקן עכשיו. אבל אותו כתם.
היא לא ענתה. פשוט כיבתה את הטלפון והביטה במראה: מהיער, מול הבית, נראו שתי דמויות — אדם וחיה.
ופתאום הבינה: לפעמים האשמה חיה יותר זמן מהאהבה.
