אנה שמה לב שבעלה מתנהג מוזר יותר ויותר. הוא חזר הביתה מאוחר, היה עצבני, ענה בקצרה ולא הביט לה בעיניים. בהתחלה חשבה שהוא פשוט עייף, אחר כך – שאולי יש לו מישהי אחרת.
מה שהטריד אותה ביותר היה איך שהוא התנהג ליד הבן שלהם. לפעמים בלילות שמעה אותו נכנס לחדר הילדים. הוא עמד שם זמן רב – בשקט, בלי להדליק את האור. היא שכבה במיטה והקשיבה לצעדים שלו. לא קול, לא מילה – רק שתיקה.
כשהחרדה הפכה לבלתי נסבלת, היא קנתה מצלמה קטנה והתקינה אותה בחדר הילדים, על המדף בין הספרים. את העדשה הסתירה מאחורי בובה רכה. היא אמרה לעצמה שהיא רק רוצה לוודא שהכול בסדר עם הילד.
ההקלטות הראשונות היו רגילות. בעלה שיחק עם הילד, קרא לו ספרים, השכיב אותו לישון. הכול נראה שלו. אבל אחרי כמה ימים אנה הבחינה שהוא נכנס לחדר מאוחר בלילה, כשהילד כבר ישן עמוק.
ערב אחד היא הפעילה את ההקלטה. על המסך נראה בעלה עומד ליד העריסה. הוא הביט למטה והחזיק את הטלפון בידו. כמה שניות שתק, ואז התיישב על קצה המיטה והחל לדבר בלחש.
— "שלום, קטן שלי," אמר. "אבא הולך לעזוב קצת. אתה אפילו לא תרגיש שאני לא כאן."
אנה לא הבינה למה הוא מתכוון. ואז שמעה אותו מוסיף:
— "זה רק לזמן קצר… אני פשוט צריך קצת זמן."
כעבור כמה שניות הוא הוציא מעטפה קטנה מהכיס והניח אותה במגירת השידה. לאחר מכן ליטף את שיערו של הילד ויצא מהחדר.
אנה עצרה את הסרטון. ליבה פעם בחוזקה. היא פתחה את אותה מגירה — ובפנים מצאה את מפתחות המוסך, כרטיס בנק ופתק:
"סליחה. אני לא יכול יותר. קחי מה שאת צריכה. הבית שלך."
בעלה עזב באותו לילה. הטלפון שלו היה כבוי. מאוחר יותר התברר שמכר את המכונית, משך את כל כספו ונסע לעיר אחרת. לא הייתה אישה אחרת — רק גבר שנשבר, איבד את עבודתו ואת גאוותו.
אנה ישבה על רצפת חדר הילדים והביטה במסך המצלמה הכבוי. המצלמה שהיא הציבה כדי לחשוף שקר, הראתה לה את האמת — אך לא את זו שציפתה לה.
