אלכסיי עבד כדוור כבר יותר מעשרים שנה.
כל יום עבר קילומטרים רבים, מחלק מכתבים וחבילות.
במסלול שלו היה חצר ישנה, שבה חי כלב עזוב — כלב גדול, עם עיניים עצובות ופרווה מרוטה.
בהתחלה הוא רק ראה אותו מרחוק.
אחר כך התחיל להביא לו חתיכות לחם, נקניק, לפעמים אפילו בשר צלוי מהבית.
הכלב תמיד אכל בשקט, נענע בזנבו בתודה — אך לא נתן להתקרב.
כך נמשך הדבר שבועות.
יום אחד, כשאלכסיי עבר במסלול הרגיל שלו, הכלב לא היה שם.
הוא נעצר — כאילו משהו חסר.
פתאום שמע יללה חלשה מעבר לפינה.
הכלב עמד בקצה הסמטה והביט בו.
אלכסיי התקרב, אך הכלב הסתובב ורץ קדימה, מביט לאחור כאילו מזמין אותו לבוא.
הדוור עקב אחריו — דרך חצרות, בשביל בוצי, עד לבית ישן ונטוש מאחורי הפארק.
שם, מאחורי גדר מתפוררת למחצה, הכלב נעצר והחל לנבוח.
אלכסיי שמע בכי חלש של ילד.
הוא רץ לעבר הקול — ובצריף הישן, מתחת לערימת קרשים, שכב ילד בן שש.
הוא היה מפוחד — אבל בחיים.
מאוחר יותר התברר: הילד היה נעדר כבר יומיים.
הכלב מצא אותו ראשון ולא עזב אותו — עד שהביא עזרה.
כשנגמר הכול, אלכסיי לא הצליח פשוט ללכת.
הוא לקח את הכלב לביתו וקרא לו בשם — רקס.
מאז הם הולכים יחד: הדוור וחברו הנאמן, הכלב שחיכה פעם רק לפיסת לחם — ובסוף הציל חיים.
הסיפור התפשט במהירות באינטרנט.
אנשים כתבו: הטוב היוצא מן הלב — תמיד חוזר.
