נעמה קסרי לא הצליחה לעצור את הדמעות. הבוקר הזה תפס אותה בדיוק כמו אלפי הורים אחרים — אבל מבחינתה, זה אישי. קרוב מדי. כואב מדי.
אחרי שהתפרסמו שמותיהם של ארבעה חיילי צה"ל שנהרגו בדרום לבנון, היא פתחה את המצלמה ודיברה בלי מסכות. לא כאשת טלוויזיה, אלא כאמא. אמא ללוחם שנמצא שם, בתוך כל זה.
״בוקר קשה מאוד״, אמרה כבר בתחילת הדברים. הקול נשבר, והמסר היה ברור. מאז הבוקר היא מוצפת בשיחות, אנשים שמנסים להבין, לשאול, לבדוק מה עם רועי. אבל מאחורי השאלות — יש מציאות שאי אפשר להסביר במילים.
Посмотреть эту публикацию в Instagram
״כל הגוף כואב״, שיתפה. ״אתם רק יכולים לדמיין מה הולך בקבוצה של הגדוד, האמהות שם משתגעות״. לא דרמה, לא הגזמה — פשוט תיאור ישיר של מה שקורה מאחורי הקלעים, בקבוצות שלא רואים.
היא לא ניסתה להתרחק מהכאב של האחרים. להפך. ״הלב שלי יוצא למשפחות. זה כל כך קשה. המחשבות הורגות״, אמרה, והבהירה עד כמה הכול קרוב, עד כמה כל שם שמתפרסם מרגיש אישי.
בהמשך היא לקחה רגע לעצור ולכתוב. לא פוסט מתוכנן — אלא פריקה של תחושות שלא נותנות מנוחה. ״אף אחד לא מכין אותך להיות אמא של לוחם״, כתבה, והמשיכה לתאר לילות בלי שינה, אוכל שנתקע בגרון, שמיכה שמרגישה כבדה מדי כי אולי לילד שלך קר עכשיו.
Посмотреть эту публикацию в Instagram
המשפטים האלו לא נכתבו בשביל אפקט. הם הגיעו ממקום אחר לגמרי. מהמקום שבו היא יודעת בדיוק איפה הבן שלה נמצא — בלבנון — ומה המשמעות של כל הודעה שמגיעה.
״כל יום מגיעות עוד בשורות. עוד שמות. עוד משפחות שנשברות לרסיסים״, כתבה. ובינתיים, בבית — רק מחכים. להודעה, לשיחה, לסימן חיים. מחכים לרגע שבו אפשר יהיה לנשום שוב.
גם החג שמתקרב לא מצליח להביא איתו הקלה. פסח, חג החירות, נראה לה עכשיו רחוק מתמיד. ״אני לא מרגישה חופש. אני מרגישה כבולה לפחד, לחוסר ודאות״, שיתפה בכנות שלא משאירה מקום לפרשנות.
Посмотреть эту публикацию в Instagram
היא יודעת מה אומרים — לחשוב חיובי, להחזיק באמונה. אבל היא לא מסתירה שגם זה לא תמיד עובד. יש רגעים שהמחשבות חזקות יותר, חודרות עמוק יותר, והלב פשוט רועד.
ולבסוף, היא בחרה לומר את מה שלא תמיד נשמע בקול רם. לא רק על הלוחמים — אלא על ההורים שנשארים מאחור. ״אף אחד לא מדבר על ההורים… שיושבים בבית ומנהלים מלחמה שקטה משל עצמם״, כתבה. מלחמה על שפיות, על תקווה, על האמונה שהילד יחזור.
הסיום שלה היה פשוט. בלי כותרות. רק משאלה אחת — שלא נדע עוד צער, שכל הילדים יחזרו הביתה, ושיהיה שוב אפשר לנשום.
