המוזיקה ניגנה בקול רם, השמש השתקפה בכוסות השמפניה, הצלם לחץ שוב ושוב, תופס חיוכים מאושרים.
כולם בירכו, צחקו, הרימו כוסית.
ורדים לבנים, הינומה, צחוק של חברים — הכול נראה כמו סרט, כמו חלום.
עמדתי ליד המזרקה, מחזיקה את הזר.
המים זרמו ברכות, האוויר היה מלא בניחוח של בושם ויין מתוק.
הוא ניגש מאחור — בעלי, בחולצה לבנה, עיניו נוצצות.
צחק עם חבריו, דיבר בקול, התבדח.
הסתובבתי אליו, חייכתי.
וברגע הזה הוא אמר בצחוק:
— נו, בואי נקרר קצת את האושר שלך! — ודחף אותי.
הקור פגע בי כמו סכין.
המים פרצו, השמלה מיד הכבידה, פניי נרטבו לגמרי.
צעקות אורחים, צחוק, הבזקי מצלמות.
הוא צחק.
עמד על שפת המזרקה, מוחא כפיים, חבריו מצלמים בטלפונים.
״איזה רגע!״ — מישהו צעק.
עמדתי עד הברכיים במים, רועדת.
לא מהקור — מהבושה.
מההבנה שהכול, כל מה שהאמנתי בו, קרס.
הוא מושיט יד, עדיין מחייך.
— נו באמת, אל תיעלבי, זה רק צחוק!
הבטתי בו.
בגבר שזה עתה נשבעתי לו "לאהוב ולכבד".
בחבריו שצחקו, באורחים שהסיטו מבט — והבנתי: אם עכשיו אשמור על שתיקה, לא אאבד רק את השמלה, אלא את עצמי.
הרמתי את ידי, הסתכלתי לו ישר בעיניים, ושפכתי על פניו את שארית המים משולי השמלה שלי.
הצחוק דמם.
הוא קפא במקומו.
טיפות זרמו על לחייו — איש לא ידע אם מהמזרקה או מההשפלה.
יצאתי מהמים, חלצתי את הנעליים, צעדתי לאטי בין האורחים ואמרתי בלי להביט לאחור:
— נראה לי שהמסיבה נגמרה.
הוא צעק משהו אחרי, אבל אף אחד לא צחק.
אפילו המוזיקה הפסיקה.
והלכתי — רטובה, יחפה, עם שמלה נגררת על האדמה — והרגשתי, לראשונה באותו יום, חופשייה.
